הפקולטה למדעי הרוח והחברה המחלקה ללימודי המזרח התיכון פוסט-קולוניאליזם בקולנוע הישראלי: ייצוג המזרחי החדש בסרטים של שנות ה-90, וייצוג האויב הערבי בסרטי שנות ה-2000.
תאריך:220.8.1
מבוא
הקולנוע הוא כלי שפונה לקהל נרחב, מגוון ואדיר ממדים. כך, המסך הגדול הוא הזדמנות נהדרת לבמאי סרטים להעביר לקהל הצופים את תפיסת עולמם, ביקורתם וראייתם את המציאות. האם הקולנוע יוצר שיח או שמא השיח יוצר את המוקרן בקולנוע?             במסגרת כתיבת עבודה זו, צפיתי מספר פעמים בסרטים: "לבנון", "ואלס עם באשיר", "שחור" ו"חולה אהבה משיכון ג'". שני הסרטים הראשונים ידונו בפרק הראשון, במסגרת היחס לאויב הערבי בסרטים הישראליים . שני הסרטים האחרים ידונו בפרק השני, במסגרת דיון על ייצוג המזרחים בקולנוע הישראלי. בניתוח ודיון על המשתמע מהסרטים, איעזר בפרשנויות שונות של מבקרי קולנוע וחוקרים בתחום.              בפרק הראשון אסקור שני סרטים אשר עוסקים במלחמת ישראל-לבנון הראשונה, זו של 1982. "לבנון" של שמואל מעוז ו"ואלס עם באשיר" של ארי פולמן זכו לפרסים, שבחים ועיטורים רבים. אעמוד על המשמעויות הרבות שעולות מתוך צפייה בסרטים. כיצד מוצג ה"אויב" הערבי במלחמה? כיצד מוצגים החיילים הישראלים ומהם יחסי הכוחות בין הישראלי והערבי? מהן המשמעויות שעולות מן השיח בסרטים, בכל הנוגע לאויב? מהי הביקורת הגלויה והסמויה בסרטים?             בפרק השני אעמוד על סוגיה מהותית וקשה בישראל, היא השסע הבין עדתי במדינה. יחסי אשכנזים- מזרחיים היו זה עשרות שנים לנושא שעולה בסרטי קולנוע רבים, החל מ"סלאח שבתי" הבלתי נשכח, דרך סרטי הבורקס ועד לסרטים העכשוויים. אביא דוגמאות משני סרטים שיצאו לאקרנים באמצע שנות ה-90: "שחור" של חנה אזולאי הספרי (שמבוסס על חייה ובוים בידי בעלה שמואל הספרי) ו"חולה אהבה בשיכון ג' של שבי גביזון.             אבקש לבדוק בעבודה זו כיצד בא לידי ביטוי הפוסט-קולוניאליזם בקולנוע הישראלי. הסרטים הנידונים בעבודה זו, שייכים לאמצע שנות ה-90 ("שחור" ו"חולה אהבה בשיכון ג'") ולסוף שנות ה-2000 ("ואלס עם באשיר" ו"לבנון"). הם שונים באופן ניכר מסרטים בעלי אופי דומה שיצאו בעשורים הקודמים. כך, ש"שחור" לדוגמא שונה בתכלית מ"צ'רלי וחצי", ו"ואלס עם באשיר" אינו דומה ל"שתי אצבעות מצידון". החברה הישראלית עברה שינוי בתוך מספר עשורים, כך גם הקולנוע הישראלי שלעתים עוקב אחר השינויים בחברה ולעתים מוביל את השינוי. הכר את האויב "לבנון" "עוסק כל כולו בסבלו של החייל הישראלי, ואינני זוכר עוד סרט ישראלי שתיאר את החייל הישראלי בצורה כה אינטנסיבית כילד מיוסר.
אינני מנסה לטעון שההצגה הזאת של החייל הישראלי היא מוטעית; אך בלי הקשר היסטורי ופוליטי, התוצאה היא סנטימנטלית ורומנטית, ואצלי, לפחות, מעוררת מידה של רתיעה."  כך אורי קליין על סרטו של שמואל מעוז. קשה מאוד לצופה הישראלי הממוצע להבין את הביקורת הנ"ל. הרי החיילים זה אנחנו! ברור שאנחנו סובלים, היות ונכנסנו בעל כורחנו למלחמה. אנחנו הקורבן. האויב הערבי הוא הרע.             במהלך הסרט, מוכנס שבוי סורי לטנק.
האויב נראה מפוחד, מבועת ועלוב. יחד עם זאת, הפחד של האויב וחוסר האונים שמקורו בהיותו קשור …