צילום כיצד צילום משפיע על הבנתנו? כיצד תצלומי זוועה של מאורעות בלתי נשכחים מעצבים את תודעתנו?
מדוע כוחו של הצילום כל כך חזק ומשפיע? איך עובדים עלינו תצלומים? מה קורה כשמתבוננים בספר שלם של תצלומים ולא בתצלום אחד? עבודה זו תעסוק בתצלומיו של רומן וישניאק, צלם רוסי שצילם את מצוקתם של יהודי אירופה לפני פרוץ השואה. רומן וישניאק נולד ברוסיה ב-1897, להורים אמידים יהודים חילוניים. אביו, אחד היצרנים המובילים ברוסיה במטריות ובשמשיות, ואמו, בתו של סוחר יהלומים. רומן גדל במוסקבה. המשפחה התגוררה בנוחיות במיוחד בניגוד ליהודים אחרים, רבים מהיהודים שוטטו בעיר כדי לחפש עבודה. "היה להם סוג מיוחד של תווי פנים, לאותם אנשים, סוג מיוחד של  לחישה וסוג מיוחד של צעדים", אמר ושניאק לכתב ה"ניו יורקר" בשנת 1955.
"הם היו כמו חיות שניצודו".
בשנת
1 918, לאחר המהומה של המהפכה, משפחתו של וישניאק החליטה לעשות את דרכה מערבה. וישניאק בהתחלה נשאר מאחור כדי להמשיך את לימודיו באוניברסיטה בתחום הביולוגיה, אבל בסופו של דבר הוא הצטרף אל משפחתו בברלין. בשנת 1930, כשקמפיין האנטישמיות של היטלר החל ברצינות לתפוס תאוצה, וישניאק, חמוש במצלמות לייקה ורוליפלקס, יצא מזרחה כדי לתעד את העולם שממנו ואנשיו נמלטו. לא ידוע מתי בדיוק נסע וישניאק  ותיעד את הכול במצלמותיו, אך נסיעותיו כנראה התחילו סביב השנה 1935 והסתיימו בשנת 1938, תקופה המתאפיינת את העוני הגובר של הקהילות היהודיות וכלה בהשתלטות הגרמנים בפולין ועל 3,000,000 יהודים שלה. וישניאק טען מאוחר יותר כי הוא צילם 16,000 תצלומים. רבים מהם, הוא הוסיף, הוא צילם במצלמה נסתרת כדי לחמוק מהמשטרה המקומית ומהרשויות אורתודוקסים אשר אסרו את הצילום "כי אסור לעשות פסל ותמונה".
תצלומיו, המופצים בספר, מספרים את יהדות אירופה שנכחדה בעקבות השואה. הספר מהווה אובייקט אסתטי, שהתצלומים בו מוסיפים המון אסתטיקה ויופי לספר. הצילום נחשב בתקופות רבות כעדות אמיתית לאירועים שהתרחשו במציאות. הודות להתפתחות הטכנולוגיה הדיגיטלית, לא תמיד משקף הצילום את המציאות. האם אנחנו מכירים באמת את היסטוריה של המצולמים בתמונות? האם אנו יודעים את זהותם של אנשים אלה רק על ידי התבוננות בהם? האם הם היו מודעים למצלמה המצלמת אותם באותו רגע? או האם הם העמידו פנים לפני המצלמה? האם הם רצו להצטלם? מה הם חוו באותו רגע הצילום? המצלמה מסוגלת להיכנס לפרטי-פרטים, שבעין רגילה קשה לראותם.
לפתע כל המקומות שבהם חיו יהודים במשך מאות שנים, אפילו יותר מאלף שנים, היו כלא היום. וחשבתי, בעוד שנים רבות, שזמן רב אחרי ההרג, אולי ירצו יהודים לשמוע על המקומות שנעלמו, על החיים שהיו ואינם עוד." (רומן וישניאק) כוחם של תצלומי השואה:
כאשר אנו מתבוננים בתמונות העבר, בתמונות שצולמו בזמן קצר לפני פרוץ מלחמת השואה, אנו לא יכולים למחוק מראשנו, מזיכרוננו את הדימוי הנוראי של תמונות השואה ולהתבונן בהם כתמונות המספרות סיפורים אישיים העומדים בפני עצמן. כשהתבוננתי בתצלומיו של רומן וישניאק  היה לי קשה להתנתק מדימוי השואה, שהתרוצץ במוחי.
לקח לי זמן עד שיכולתי לראות בהם כתמונות המספרות סיפור אישי ויוצרות עלילה סיפורית שקשורה בכל התמונות, סיפור השטעטל, סיפור של העיירה היהודית שמתה והכחדת יהדות אירופה.
תצלומי השואה עדיין מספקים את התיעוד המצמרר ביותר של מחנות הריכוז. נראה כי צפינו רבות בהם כל כך עד שהפרטים נראו חסרי חשיבות. הדבר החשוב בהם היא העובדה שהם "מציגים" או שנראה שהם "מציגים" את מה שאירע. אנו מורגלים כל כך לרעיון, שהתמונות באמת מראות ומציגות לנו את השואה בצורה מוצלחת, אך עודף תמונות הקלישאות מותיר את הצופה חסר יכולת להגיב באופן ביקורתי או אמפאתי. תוכנם של הצילומים חוזר על עצמו במידה רבה, למרות שיש למעלה משני מיליון צילומים שנמצאים בארכיונים ציבוריים ביותר מעשרים מדינות.
תצלומי הזוועה חיסלו את מצפוננו באותה מידה שבה עוררו אותו. סוזן סוטאנג בספרה "להתבונן בסבלם של אחרים" (2005) כתבה, שגם אירוע הנגלה לעיני הצופים באמצעות תצלומים נראה אמיתי יותר מאשר אירוע לא מצולם, הרי שאחרי חשיפה חוזרת ונשנית הוא נעשה בעיניים פחות אמיתי, עם זאת עודף התמונות שומר על התעניינות קלה ועל אדישות יחסית כלפי התוכן. זרם התמונות מוציא מכלל אפשרות מתן מעמד ייחודי לתמונה מסוימת.(סוטאנג, 90:2005). תצלומי השואה מוחקים למראית עין את הפער שבין הצילומים לבין הצופה. העיניים הממשיות של הצלם מוחלפות בעיני הצופה שמנסות לראות את אותו הדבר ממש, אף על פי שלא היו שם בעצמן. נדמה, שהתצלומים יוצרים עלילה סיפורית, שאותה, לכאורה, מסוגל כל אחד להבין. צילומי השואה מציגים, לכאורה, תיאורים קולקטיביים ואותנטיים. תצלומי השואה אינם רק מתפקדים כתיעוד אובייקטיבי בלבד. ברמה רוחנית יותר, הם מעלים את ההלם בהפיכת הדבר שבלתי ניתן לדמיין אותו לוויזואלי. ההקשר הפוליטי והיסטורי של מועד הצילום של התמונות וגם של זהות הצופה והמועד בו הן נצפו השפיע על האופן שבו ההיסטוריה של טרום מלחמת העולם השנייה ושל השואה זכורה. התצלומים, שנתפסו כאמיתיים באותו זמן, עוצבו תמיד על ידי התפיסות והמניעים הפוליטיים של כל אלה שצפו בהם והפיצו אותם. תמונות למטרות הנצחה שונו כך שהצופים מסוימים יוכלו לראות את מה שרצו לראות. לדוגמה, הוורמאכט, שהיה גוף צבאי, היווה קבוצה נפרדת מה-SS, שלא ניהל את מחנות הריכוז.
נתפס כמי שלא לקח חלק בזוועה. עד היום, אין אנו יודעים פרטים מדויקים הנוגעים לאנשי הוורמאכט, כמו מי היו ומה עוללו לקורבנות. עדיין קשה ביותר לקבוע, מי מבין אנשי הוורמאכט היה אדם בפשעים ולחשוף את האמת על רצח עם המאסיבי. ההיסטוריון, הרלוד קפלן, טוען כי "יש הטוענים כי ראיית הסבל הכולל מטשטשת את הפשע ופחיתה מגורלם של הקורבנות הממשיים".
כלומר, מכיוון שרואים את הסבל הכללי, לא מסתכלים עוד על הקורבן כעל אדם אינדיבידואלי אלא מסתכלים על כל הקורבנות, אשר כולם, לכאורה, סבלו מאותם פשעים. קפלן טוען כי השמטת מידע חיוני לגבי הוורמאכט ויחסו לאסירים יצר מיתוס שהיה הכרחי כדי לשמר את דימויה העצמי של גרמניה, שלפיה הפשעים שבוצעו היו בלתי נמנעים ולמען מטרה נעלה.
ההקשר הפוליטי והשימושים שנעשו בתצלומים במהלך השנים עיצבו מחדש את משמעותם של הצילומים.
במהלך שנות ה-20, שימשו התצלומים באירופה ובארצות הברית כעדות דוקומנטרית מועדפת על פני הנרטיב הכתוב מתוך הנחה, שהתמונות הציגו את מה שהיה "אמיתי" רבים האמינו שאין בתצלומים כל "התערבות אנושית", לכן המצלמה יכולה לשמש ככלי מדויק להעברת רגשות קבוצתיים על פניהם של בודדים. בשנות ה-30 הבינו כותבי החדשות שתצלומים נושאים עמם ערך פוליטי ורגשי, ולכן ייצגו רק גרסה מסוימת של האמת. בזמן מלחמת העולם השנייה ובעת השחרור תצלומים הפכו לכוללנים יותר שהציגו סיפור מורחב וכללי של השואה על מנת שרצח עם כזה לא יחזור עוד על עצמו.
צילום בשנות השלושים עם כניסתה של מצלמת 35 המ"מ לשימוש המוני ב-1923, נראה היה כי הצילום מציג ייצוג אמיתי של החיים בשנות ה-20. נורת ההבזק (הפלאש) והעדשות המשופרות הפכו את השימוש היומיומי במצלמה לקל יותר. המצאת מצלמת 35 המ"מ פתחה דרך חדשה להמחשת העולם ולתיעוד החיים באופן מפורט. הדימויים החזותיים הפכו מקור ל"חדשות" ועוצמתם האובייקטיבית כמדיום  הניתן להבנה באופן אוניברסאלי, בהשוואה למילה הכתובה, העניקה עוצמה לתמונות שגרמנים רבים קישרו עם העובדות.  כאשר הנאצים עלו לשלטון, –