שוחט (2001), המתבססת על שני חוקרים מרכזיים אלה, טוענת כי האליטה האשכנזית בישראל, כחלק מהפרקטיקה הציונית-מערבית שלה, פעלה באופן דומה. היא מראה כיצד הוצגו בשיטתיות הספרדים תוך עיוות היסטורי ומחיקת הציוולזציה המפוארת שלהם, כאלה הבאים מתרבויות נחשלות. לדידה, בשם הסכנה לאחדות העם ועקב הפחד האשכנזי מפלישת המזרח למערב, הכפיפה ההגמוניה את המזרחים ופעלה לדכאם ולתרבותם מחדש. היא טוענת כי בכדי לשמר את מעמדה, נישלה האליטה מיוצאי עדות המזרח את ביטויים התרבותי ובכך, למרות עברם המפואר, הציגם כמחוסרי תרבות, לעומת האשכנזי המערבי המפותח (שוחט, 2001).בדומה לכך, גם כתבה זו עוסקת בשיח פוסט-קולוניאליסטי. היוצרים המזרחיים יוצאים נגד הקביעה ההגמונית השקופה באשר למהי מוזיקה ראויה וטובה. לטענתם, למרות הצלחתה הרבה, בעיני הממסד עדיין נתפסת המוזיקה זו כלא איכותית. השדרן אליקו שצוטט בכתבה השתומם כנגד זה וטען כי למרות קהל השומעים הרב של הז'אנר, הוא נחשב לירוד ול"טעות".
כלומר, בפנינו תודעה אתנית כוזבת הגורסת כי למרות הצלחתה בפועל של ז'אנר זה, ממאנת ההגמוניה להכיר בכך ופועלת בכדי למנוע את הגעתו לקהל הרחב תוך מיתוגו באופן שלילי, שונה ואחר מהטעם ההגמוני המקובל.