סיכום הקורס להבין סרטים

מוסד לימוד
סוג העבודה
מקצוע
קורס
מילות מפתח , , , ,
שנת הגשה 2013
מספר מילים 2944

תקציר העבודה

להבין סרטים קולנוע עלילתי- בדיוני:
סיפור עלילתי מלאכותי אותו יצר הבימאי מתוך מטרה להכניס את הקהל לעולמו ויש לו רצף של התחלה אמצע וסוף או של סיבה ותוצאה. יש לו תסריט, שחקנים וכיוצ"ב. בקורס נלמד את השפה הקולנועית- אמצעי מבע- בהם הבימאי משתמש בכדי להעביר מסרים, לא רק במובן אידיאולוגי, אלא גם במובן הרגשי- ההזדהות או אי ההזדהות עם הדמות. אמצעי המבע השונים:
צילום:
תאורה, זוויות, צבע, עדשות, גדלי פריימים.
מיזנסצנה:
תפאורה, ליהוק, משחק, עיצוב תלבושות, קומפוזיציה, אתר צילום (לוקיישן).
תנועה:
תנועת הדמויות- קינטיקה, תנועת המצלמה ועיוותי תנועה (הילוך מהיר או איטי).
סאונד:
מוסיקה, דיבור, רעשי רקע.
עריכה:
עריכה קלאסית, אנליטית, מקבילה ועריכת מונטאג'.
נרטיב:
סיפור, עלילה- קלאסית, ריאליסטית ופורמאלית.
הסרטים בהם משתמשים לדוגמאות:
הסנדק, חמים וטעים, מזימות בינלאומיות, אינטליגנציה מלאכותית, פרח הסוד שלי, אמילי, המספריים של אדוארד.
המבחן:
בנוי משלושה חלקים:
1.
אנסין- קטע עליו יישאלו שאלות
2 .
שתי שאלות גדולות מהן בוחרים אחת- בד"כ הגדרת מושגים ודוגמא של סצנה מסרט
3 .
שני מושגים מתוך ארבעה- הגדרה ושימושים ומתן דוגמאות מושגים בסיסיים:
פריים: מסגרת היוצרת גבולות- תיחום של תמונה אליה אנו מתייחסים. שוט: לפריים אחד אין משמעות- שוט היא היחידה הבסיסית ביותר אליה נתייחס בקולנוע. טייק: התהליך בו אנו מצלמים את חומר הגלם. הבימאי מצלם ברצץ- מרגע ה"אקשן" ועד ה"קאט"= טייק. השוט שייך למוצר המוגמר, לסרט הסופי. שוט נגדיר כיחידת משמעות רציפה בחלל ובזמן, היחידה הבסיסית ביותר המקשרת בין הפריימים השונים.
כשעברנו חלל או זמן או את שניהם, נדע שעברנו שוט. שוט ממוצע צריך להיות בין 3
שניות ל-10 שניות, שוט קצר יותר או ארוך יותר ידרוש חשיבה למה הבימאי עשה זאת.
סצנה וסיקוונס- מקבילים לפסקה: סצנה הוא מונח שלקוח מעולם התיאטרון- זהו אוסף של שוטים שהחיבור שלהם יחד מייצר יחידה עלילתית (גורמים לנו לחוות כאילו זו יחידה עלילתית אחת) שנשמר בה רצף של חלל וזמן. סיקוונס- מונח הלקוח מעולם הקולנוע ומשמעותו רצף או אוסף של שוטים או סצנות שהחיבור בניהם יחד מוליד קשר רעיוני עלילתי שלא חייב להישמר בו רצף של חלל או זמן.
דוגמא:
"החברה הטובים" קטע שהוא סיקוונס, בשינוי של מקום, המוביל את הגיבורה לעולם של המאפיה- כולם מכירים אותו והוא משלם לאנשים לשירות, כדי ליצור הזדהות עמה המצלמה עוקבת אחריהם ואנחנו רואים בדיוק את מה שהדמות רואה, וכן לא רואים גם את מה שהדמות לא רואה. רצו להוכיח שהדמות החשובה, שכולם מכבדים אותו, שמפנים את כולם ונותנים לו את הכבוד בשולחן מיוחד לשבת מול הבמה. הסיקוונס הזה מתאר את העולם אליו נכנסת האישה, לעולם שהיא לא מכירה דוגמא:
"העד" הקטע הוא סצנה- אין שינוי של מקום או זמן, וזוהי נקודת מפנה, הילד מזהה שהרוצח הוא שוטר מצטיין מתוך המשטרה, ומפה העלילה תשתנה.
ניתן להבין שהשוטר רגיש, מסור לעבודה, רודף צדק, סבלני, חד מחשבה וערני לסביבה.
הילד- סקרן מאוד, ביישן, משתף פעולה, תמים, עובר מסע עם הקהל בתחנת המשטרה, לא מדבר, סומך רק על השוטר.
הקולנוע יוצר תיקון לסיטואציה מסוימת- לשוטר אין ילדים ולילד אין אבא והחיבור בניהם יוצר מערכת יחסים שמשלימה את החסר של כל אחד. משמעות סמלית: הגביעים שמשכו את הילד להביט בוויטרינה, ולולא הגביעים הוא לא היה מגיע לתמונת החשוד. לגביעים יש משמעות סמלית "לא כל הנוצץ זהב"- לחפץ יש משמעות אחרת לגמרי, חיובית, ובקטע הוא נותן קונוטציה שלילית.
הסאונד של האזיקים בכיסא שמדמה יריות ויחד איתו ההקלדה במכונת הכתיבה שמצביעים על כך שהרוצח הוא מתוך תחנת המשטרה.
אמצעי המבע:
ברגע שהשוטר מזהה את הילד מול הוויטרינה ישנו סלו מושן ושינוי בסאונד, וישנו קלוז אפ על הכתבה על השוטר החשוד. המצלמה התמקדה בפרצופו של הילד כדי לראות את התגובה שלו, וכן המצלמה הייתה מנקודת מבטו של הילד כדי שנעבור יחד איתו ומנקודת מבטו את התחנה.
שלושה סגנונות קולנועיים:
כל אחד מהסגנונות הבאים מכתיב שימוש אחר באמצעי המבע, בכדי ליצור משמעות מסוימת.

1 .
ריאליזם: הצורה הקיצונית ביותר של הריאליזם היא הקולנוע הדוקומנדרי. אבות התורה הריאליסטית הם האחים לומייר, הם שאפו להביא אפיזודות מחיי היומיום למסך היומיום. השאיפה של קולנוע ריאליסטי, היא ליצור לנו אשליה כאילו שאנחנו רואים מציאות. הקולנוע הריאליסטי פותח חלון למציאות, ולכן אמצעי המבע של סגנון קולנועי זה יהיו מוסווים בצורה כזו שייראה לנו כאילו זו מציאות. הבימאים לא יעשו הרבה מניפולציות, מתוך רעיון ליצור קולנוע מחוספס וגס (כמו בחיים). קולנוע מסוג זה, יעסוק גם בד"כ בתכנים חברתיים. (סודות ושקרים).
סממנים לסגנון זה: סרטים ריאליסטיים הרבה פעמים יהיו בשחור לבן- יוצר תחושה של פעם, של חזרה לעבר, הלוקיישן לא יהיה באולפנים, אלא ברחוב, בטבע ובבתים, השחקנים לא יהיו כוכבים- או שחקנים מתחילים, או חובבנים ואפילו כלל לא שחקנים. סגנון הצילום הוא ידני, שיוצר תזוזות ותחושת אותנטיות. הסגנון הזה מבקש לעסוק בנושאים חברתיים קשים בד"כ, לא זוהרים אלא מציאותיים. דוגמא: עג'מי- מצולם בשכונה ביפו, לא מתיימרים להעביר מסר שהוא מעבר למה שמראים, הבתים הם אמיתיים, השחקנים לא מוכרים.

2 . פורמליזם:
פרומ= צורה. הצורה הקיצונית ביותר של סרט פורמליסטי היא קליפ, וידאו ארט. סרט פורמליסטי שם דגש על הצורה לא פחות מאשר על התוכן. בסרטים פורמליסטים יהיו אמצעי מבע מאוד מסוגננים, אנו נבחין באמצעי המבע ויהיה ברור שנעשתה שם מניפולציה של הבימאי. אם בסרט ריאליסטי הבימאים רצו להסוות את עצמם, בסרט פורמליסטי הבימאים רוצים להתבטא באמצעות אמצעי המבע. בסרט בסגנון זה יהיו המון הקשרים סמליים ואינטלקטואליים, פחות נתחבר אליו ברמה הרגשית.
סממנים לסגנון: שימוש בצבעים בכוונה להדגיש דבר מה, שימוש ברור ושקוף באמצעי מבע בולטים.
דוגמאות: אמילי, התפוז המכאני. מולאן רוז'- עריכה חדה וברורה, צבעים עזים וכו'.

3 .
קלאסיצזם: רוב הסרטים שייכים לסגנון זה. בעוד שהסגנון הריאליסטי שואף לתוכן ולמציאות, והסגנון הפורמליסטי שואף לצורה, הסגנון הקלסיציזם שואף לבדיון מושלם.
סרטים קלסיציזיים הם סרטים בהם "הכוכבים קמים בבוקר עם איפור". חייבת להיות דרמה וחייב להתגולל סיפור שימשוך את הקהל. בסגנון זה, הבימאים ישתמשו באמצעי מבע הרלוונטיים ביותר להעברת הסיפור והדרמה (העד- אמצעי מבע רלוונטיים שכיוונו להבנת הסיפור והדרמה). סרטים קלסיציזיים ישתמשו בד"כ בכוכבים- שניתן יהיה להזדהות עמם, להעריץ אותם. סרטים אלו משויכים לז'אנרים שונים.
כמעט אין סרט שהוא רק סגנון אחד. בסרט קלאסיציזי למשל, יכולים להיות מוטיבים ריאליסטיים ופורמליסטים בכדי לכוון את הצופה להבנת הסיפור ולהזדהות (קורה ברוב הסרטים). המודל המתודולוגי:
מודל זה בנוי משני שלבים:

1 .
תיאור הקטע- כמו שהוא, ללא מתן משמעות (מתן כותרת).
2. משמעות המורכבת משלוש רמות אותן אנו בודקים:                                     – משמעות עלילתית: העלילה מתייחסת לרצף מסוים, התחלה, אמצע וסוף. השאלה הנשאלת היא- איפה הקטע שנצפה ממוקם בעלילת הסרט ומה החשיבות שלו לעלילה- האם זו האקספוזיציה, האם זו נקודת מפנה, שיא או פתרון.
– משמעות דרמטית: אפיון הדמויות הראשיות עפ"י אופן ההתנהגות, מראה, דיאלוג וכדומה, ולאחר מכן בוחנים את הקונפליקט בניהן או את הקונפליקט של אותו האדם (אם מדובר בדמות ראשית אחת.
– משמעות סמלית:
כל דבר שמייצג משהו אחר, בודקים מעבר למשמעות המילולית. סמליות יכולה להתבטא בדיבור, בחפץ, בסאונד. המשמעות הסמלית מורכבת יותר לאנשים לזהות והסמליות תלויה מאוד בתרבות. אמצעי המבע עוזרים לנו להבין את כל המשמעויות ובסופו של הניתוח נוכל להבין את המסר.
ניתוח מתודולוגי על הסרט "הסנדק":
1. תיאור הסצנה:
אדם מגיע לסנדק לבקש ממנו לנקום, הסנדק
2 . משמעות עלילתית: אקספוזיציה- הצגת הסנדק. תפקיד הקברן הוא להאיר את דמותו של הסנדק, הצגת עולם הסרט, העולם בו הגיבור חי- סוג של תרכיז של הסרט. משמעות דרמטית: הקברן-מהגר, חסר ביטחון, מנסה להיות הגון, נחוש לנקום, סמך על החוק והתאכזב ולכן פנה לסנדק, גאוותן- לא מוכן להיות חלק מעולם הפשע, יש לו הרבה כסף, איש משפחה שביתו מאוד חשובה לו. הקברן מצוי בקונפליקט בין המעבר מעולם החוק אליו הוא כ"כ ניסה להשתלב, לעולם המאפיה והפשע.  הסנדק- רודף כבוד, בעל עוצמה, לא "חזק על חלשים", הגון עפ"י העולם שלו- הם לא רצחו את בתו של הקברן ולכן לא ירצח את הפושעים. הוא מעל הרשויות השונות ומקבל אנשים בביתו ביום החתונה של ביתו. הקונפליקט בין הדמויות הוא- אחד מבקש שיכירו במעמדו והשני לא מעוניין בכדי שלא יהיה חייב לו. דמות אחת מייצגת את עולם המאפיה והשנייה מאפיינת את עולם החוק. משמעות סמלית: היד- מוטיב מרכזי שחוזר על עצמו בכל הסרט- יד רוחצת יד. הפעם הראשונה בה אנו רואים את הסנדק היא כאשר הוא מורה עם ידו לבקש משהו, ולאחר מכן כאשר הוא מושיט את ידו לנשיקה. אמצעי המבע גורמים לנו להזדהות עם דמות הקברן בתחילה- לאט לאט המצלמה מתרחקת ממנו ומרחיקה אותנו מההזדהות איתו. אנו מבינים שהקברן מדבר למישהו ואנחנו העיניים של אותה הדמות, וכך יוצר הבימאי הזדהות עם הסנדק. כאשר אני רואה משהו שמישהו רואה, זה יוצר הזדהות.
הבימאי יוצר עוד נקודות הזדהות- הסנדק מואר יותר, הוא נראה יותר אנושי לעומת הקברן שנראה חצוי (כמו הקונפליקט שבתוכו אם לעבור לעולם הפשע או לא). פרק 1- צילום:
נלמד: מרחק צילום, זוויות צילום, עדשות (עדשה רחבה ועדשה צרה), צבע, תאורה.