פרוסמינר - קולנוע תיעודי פלסטיני, הקרב על הנראטיב

תקציר העבודה

קולנוע תיעודי פלסטיני – המאבק על הנראטיב פרוסמינריון שנה ב' תוכן עניינים
מבוא
2 תת פרק במבוא: גישות בקולנוע התיעודי
פרק ראשון:כרוניקה של היעלמות/אליא סולימאן
פרק שני:פראדיס, גן עדן אבוד/אבתיסאם מרעאנה
פרק שלישי:ג'נין ג'נין/מוחמד בכרי
1 2-מנהל עסקים סיכום
משפטים ביבליוגרפיה

מבוא
עבודתי תעסוק בקולנוע התיעודי הפלסטיני כחלק מן המאבק על הנראטיב ההיסטורי ומיקומו בתוך שדות שיח שונים.
הסרטים שאתמקד בהם נוצרו ע"י פלסטינים ישראלים, והם יצאו בין השנים
1 996-2003, בתקופה שאחרי רצח רבין, בה התחזק הסכסוך הישראלי פלסטיני ונכנס לפרק חדש עם פרוץ האינתיפאדה השנייה. מבחינות רבות שלא אכנס אליהן, זו הייתה תקופת התעוררות לאומית של העם הפלסטיני בישראל ובשטחים הכבושים. הסרטים נעשו על רקע
נסיבות אלו ובאופן טבעי עוסקים בנושאים של זהות, זהות לאומית ושל מתן קול למי שאינו בצד השלט וקולו הושתק, לאחר של מדינת ישראל. אנסה לבחון סוגיות של זהות, נראציה וייצוג דרך כמה נושאים מרכזיים: המתח והיחסים בין זיכרון אישי, של היחיד לבין זיכרון קבוצתי ולהבנייתו. אתייחס גם לעמדתם של הסרטים ביחס למדיום הקולנועי בכלל ולז'אנר התיעודי בפרט, יחס שפעמים רבות מערער או חותר תחת התפיסה המסורתית, ואבחן את תפקידו הפוליטי של יחס זה. כמו כן ארצה לבדוק כיצד מתייחסת קבוצת המיעוט לאחר שלה, האחר הציוני/הישראלי, כשהיא נמצאת בעמדה מיוחדת בה היא מבקרת אותו מתוכו וכנגדו.
הבחירה לעסוק בקולנוע תיעודי פלסטיני כאישה ישראלית טעונה משמעויות פוליטיות, וטומנת בחובה מערכות כוח בלתי נמנעות. לנסות ולהקשיב לסיפורו של האחר כפי שהוא מספרו, זוהי עמדת המוצא שלי, כשברור שסוגיות כמו ניכוס ושליטה הינן בלתי נמנעות מתוקף הבחירה. בכל זאת הניסיון להבין נראה לי עדיף על ביטול האפשרות מראש. הקולנוע התיעודי הינו אחד המדיומים המעניינים ביותר לבחון דרכם את הפקת המשמעות ההיסטורית מזיכרונם של אירועים בשל היותו ז'אנר חמקמק, הנע בין נראציה לתיעוד. חוויית הזהות הפלסטינית מיוצגת בצורה מרובדת הכוללת מעברים בין האישי לקולקטיבי, בין האלגורי לעובדתי. ככותבת וכצופה ישראלית האפשרות לצפות בדרך בה מייצג האחר את עצמו, ומספר את הסיפור שלו היא חוויה שאינה מובנת מאליה. בחברה הבונה את הנראטיבים שלה על דרך ההשתקה של הנראטיב האחר, אפילו הנגישות של צפייה בסרט לא נלקחת בחשבון. בכל זאת, הפרשנות שאתייחס אליה נכתבה בעיקר על ידי כותבים וכותבות ישראליות. אני כותבת מעמדה זו מאחר וגם אני, בעל כורחי נמצאת בצד הישראלי של המתרס, ולכן אין לי את האפשרות או אולי את הפריווילגיה לכתוב מעמדה נקייה לכאורה, כזו שאינה לוקחת חלק בסיפור. הסוגיות הספציפיות בהן בחרתי להתמקד הינן הסוגיות שזכו ליחס ובלטו כמרכזיות בספרות המקצועית, והן בודקות אספקטים שנוגעים ביחסים שבין זיכרון, נראציה ותפקידם בתוך מסגרת האג'נדות הפוליטיות השונות. לכן הן נראו לי כרלוונטיות ביותר לעבודה זו.
בתת הפרק הבא אנסה לתת מעט קונטקסט לשדה בו אני רוצה להתמקד, כשאציג באפן כללי גישות שונות בתחום הקולנוע התיעודי ובפרט הפלסטיני, ואתייחס אל הקשר בין קולנוע, זיכרון ומשמעות. לאור גישות אלו אבחן בפרקי העבודה שלושה סרטים: כרוניקה של העלמות/אליא סולימאן(1996), פארדיס,גן עדן אבוד/אבתיסאם מראענה(2003) וג'נין ג'נין/מוחמד בכרי(2002). הסרטים יהוו מקרי-בוחן, דרכם אבחן את הסוגיות בהן בחרתי להתמקד, וכיצד הן מוצגות ומובנות דרך אותם הסרטים. לבסוף בסיכום אציג את מסקנותיי לגביי סוגיות אלו.