מבוא
המוות והמסתורין הכרוכים בו, וכן הפחד הקמאי והרתיעה מן המוות ומן המתים, העסיקו את מחשבת האדם מאז ומתמיד, והם מהווים גורמים מרכזיים בפסיכולוגיה, בפילוסופיה ובתיאולוגיה של המין האנושי.
בקבורה אנו מוצאים ביטוי מוחשי וריאלי להשקפות, אמונות ותפישות עולם. תפישת המוות משתנה בקרב אוכלוסיות שחיו בתקופות שונות, ואך באותה התקופה אנו עדים לתפישות שונות בחברות אנושיות שונות. יש חברות בהן המוות נתפש כתרדמה זמנית, כשינה נצחית, כחדלון הבא ללידה מחודשת, כהמשך הקיום במיקום אחר או בספירה אחרת, או כהמשך החיים בממד אחר. לעומת זאת, בחברות שהאמינו בקיום מתמשך של נפש האדם בלבד, ובחדלונו של הגוף הפיסי, הקבר מהווה רק משכן פיסי להנחתן של הגוויות ולשימור השלדים.
קבורת המת היא מן המנהגים הבולטים המאפיינים כל חברה אנושית, וברוב החברות מנהגי הקבורה מורכבים מאוד. הם מכוונים לא רק לצד הטכני ההכרחי של סילוק גופת המת. הם נועדו גם לתת מסגרת טקסית לפורקן רגשי הצער ותחושת האובדן, ואף סוללים את הדרך לחזרתם ההדרגתית של האבלים לחיי השגרה. בכך מסייעים מנהגי הקבורה ליחיד להתגבר על מצוקותיו וחרדותיו, ובה בעת מחזירים לחברה את תחושת שלמותה.
ברובד אחר של משמעות, משקפים טקסי הקבורה את הדרך בה רואה החברה את הגורל הצפוי לאדם לאחר מותו. ברוב החברות הפכו מנהגי הקבורה לעניין פולחני, הקשור קשר הדוק עם חיי הדת, ומנוהל על ידי כוהניה.  כל חברה מפתחת אפוא מערכת של טקסי קבורה התואמת את אמונותיה, את המערך החברתי שלה ואת המבנה הנפשי של חבריה. כל עוד החברה מקיימת את מערכת ערכיה החברתיים והדתיים, וכל עוד טקסי הקבורה הם חלק ממערכת זו, ימשיכו טקסים אלה להתקיים במתכונתם המקובלת.
חוויית המוות, מטבעה, לא יכולה שלא להשאיר את רישומה על החי, אשר נפטר לו קרוב. חכמינו ז"ל אשר הבינו את נפש האדם והכירו את תגובותיו הטבעיות בשעה קשה זו, קבעו מסכת שלמה של דינים ומנהגים שמטרתם לנתב את צערו של היחיד המתאבל וצערם של הרבים לכיוונים חיוביים, אשר יאפשרו להם לאחר זמן מה להמשיך ולקיים אורח חיים תקין. עבודה זו באה להאיר במעט את מנהגי הקבורה והאבלות (מנהגים החלים מרגע סיום קבורת המת) שהיו מקובלים בעם ישראל בתקופת המקרא. העבודה מאפשרת גם להציץ מעט פנימה לעולמה של היהדות, אל להתפתחותם של מנהגי עם ישראל העוסקים בשכול, באבל ובנחמה.