‏ה'/אדר א/תשע"א ‏09/02/11
תשעה באב "אין גוזרים גזירה על הציבור אלא אם כן יכולין לעמוד בה" (1). בדברים האלה מבקר רבי יהושע בן-חנניה את גילויי הפרישות, שלאחר חורבן הבית. על יסוד כלל זה הלך והתגבש בדור יבנה אחד מקווי היסוד של התקיימות היהדות בארץ ובגולה לאחר החורבן:
"גמישות והסתגלות תוך הסרת חומרות – אולם שמירה על עיקרים" (2). בראש ובראשונה עומדת החובה להתאבל על חורבן ירושלים: "וכל המתאבל על ירושלים – זוכה ורואה בשמחתה" (3) לפיכך קבע רבן גמליאל, כי יש לשרוף עיסה בפסח אשר לשו אותה עם שמן דבש ויין (4), על מנת  להדגיש אכילת מצה, תוך הבלטת "לחם העוני", לאחר החורבן – "ואין יוצאים ידי חובת מצה במעשר שני" – כפי שהיה נהוג לפני החורבן – מפני "שאין נאכל אלא בשמחה" (5). בדוד יבנה נקבעו ארבעת הצומות (6), תוך דגש על צום תשעה באב: "בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשנייה, ונלכדה ביתד ונחרשה העיר, משנכנס אב ממעטין בשמחה-" (7). מנהגי האבלות שהחלו בדור יבנה, קיבלו בהדרגה ביטוי עממי …