מבוא
נורה (מהמחזה בית הבובות), הדה (מהמחזה הדה גאבלר) ורבקה (מהמחזה רומרסהולם) הן שלוש גיבורות של שלושה מחזות שונים שיצר המחזאי הנריק איבסן (Henrik Ibsen). למרות שהסדר הכרונולוגי שבו המחזות נכתבו על ידי איבסן הוא הפוך – בית הבובות נכתב בשנת 1879, לאחריו נכתב רומרסהולם בשנת 1890 והמחזה השלישי בסדר הכרונולוגי הוא הדה שנכתב בשנת 1886  ולכאורה היינו מצפים שדמותה של האישה האיבסנית תלך ותתפתח ממחזה אחד לשני ותהפוך מדמות כנועה וצייתנית לדמות מורדת מהפכנית ודעתנית, איבסן נוקט בגישה שהיא לכאורה הפוכה ונראית לי יותר כנסיגה בהתפתחות מעמדה של האישה וכך, האישה המהפכנית ביותר היא דווקא נורה גיבורת מחזהו הראשון  באופן בו היא מתריסה את עצמאותה, ככל שנוקפות השנים, נולדת דמותה של הדה אשר מסיימת את חייה בדממה מתוך סוג של תבוסתנות.
בעבודה זו אבקש לטעון כי בשלושת הדמויות שיוצר איבסן ישנם גם מאפיינים של פאם פאטאל וגם מאפיינים של האישה החדשה לוחמת זכויות הנשים שמאפיינת את מעבר המאה (תקופת המעבר שבין המאה ה-19 למאה ה-20). למרות שרוב חוקרי איבסן מייחסים חשיבות לסדר הכרונולוגי בו נכתבו המחזות ולכן לסדר פיתוח הדמויות, אתעלם מהפן הכרונולוגי ואתמקד אך ורק בעיצוב הדמויות ובמאפייניהם כפי שבאים לידי ביטוי בכל אחד מהמחזות. ראשית אבאר את מאפייניהן של הפאם פאטאל ושל האישה החדשה ולאחר מכן אנתח באמצעות מאפיינם אלו את שלושת הדמויות.
מושג ה"פאם פאטאל", או ההגדרה שלה, מופיעה רק מאמצע המאה התשע-עשרה. התקופה של מעבר המאה באירופה מתאפיין בהאצה של התפתחויות טכנולוגיות, בגילויים מדעיים ובפריצות דרך בתחומים רבים. תהליכי קידמה אלו הובילו לסחרור חברתי ולאקלים תרבותי אשר שיקף שלב של התנוונות חברתית-תרבותית. המושג שזוהה עם תקופה זו היה הדקאדנס, אשר משמעותו הוא שקיעה, התמוטטות, שיממון, הידרדרות, ניוון, הסתאבות ושחיתות הנובעת מעודף שפע. בחברה שבה הלך הרוח הוא דכאוני וסופני, נוצרים אבות טיפוס של הגבר ה"דנדי" המשוטט חסר המנוח, הנרדף על ידי "מפלצת השיממון" וה"פאם פאטאל" ה"גולשת כנחש על רמץ…מומחית בתאוות…פרוצה, תמה, שבירה…" כפי שמתארם שארל בודלר (Charles Baudelaire). ייצוגים של הפאם פאטאל מופיעים בכל תחומי האמנות ובתוכם התאטרון. בתקופה שבה זכויות הנשים מוגבלות מאוד, אלו הן נשים עצמאיות, חופשיות, השולטות בגורלן. אחד המאפיינים הבולטים של ה"פאם פאטאל" במאה התשע-עשרה ובמעבר המאה היה סכנת ה"מוות" הנפשי שהיא הילכה על הגברים שנכבשו בקסמיה – "כמעט לכל האנשים שהתקלקלו בגיל מוקדם הייתה אם שקרנית" אומר הלמר בבית הבובות למן המחצית השנייה של המאה התשע-עשרה, ובניגוד לעבר שבו הדימוי הפאטאלי נחשב למוקצה, צוברת דמותה של ה"פאם פאטאל" פופולריות והופכת מודל לחיקוי על ידי נשים בנות אותה העת. בעקבות פופולריות זו עוסקות בדמות זו יצירות אמנות רבות. לצד הפאם פאטאל מתפתחת באירופה במחצית השנייה של המאה ה-19 "אישה חדשה", אשר אינה מוכנה להשתמש בסקס אפיל על מנת להשיג חופש, עצמאות כלכלית או מימוש עצמי.
נשים אלו לוחמות לזכויות נשים ומסרבות להכנע לתכתיבים של חברה פאטריארכלית.
גדעון שונמי טוען בספרו הטרקלין הטירה והגן:
ייצוג ומציאות בדרמה המודרנית כי איבסן מושפע מהפילוסופיה של סרן קירקגור (Søren Aabye Kierkegaard) בדבר הפעלת הבחירה האנושית. בהתאם לכך, הדמויות של איבסן מחפשות אחר האמת המוחלטת של חייהן באמצעות הפעלת בחירה חופשית בצורה מלאה ועצמאית. הריאליזם שבמחזות אלו נועד להיות חיקוי בלתי מעוות של המציאות. הדרמה הריאליסטית של איבסן פורשת בפנינו מרקם משפחתי או חברתי מצומצם המשקף בצורה מוקטנת, אך מייצגת וטיפוסית, את פני החברה והתקופה. אולם איבסן מחולל במהלך המחזות שינויים ההופכים את הקונבנציות השגרתיות ואת העמדות החברתיות האופייניות של התקופה ומעמידים אותם בטווח של ביקורת צולבת.
התפתחות העלילה הפנימית נשענת על תשתית חיי הנפש של הדמויות הפועלות. איבסן אינו מנותק מהעולם בו הוא חי. הפחד ממחלות המין והאידאליזציה של המחלה, החולה והחולני בא לידי ביטוי במחזותיו – הזיותיה של נורה על עצמה בדמות גוויה מעוותת ומחלתו של ד"ר ראנק בבית הבובות; המוטיב המרכזי של ההעגבת, ונסיגתו הרוחנית של החולה במחלה זו מופיעה ברוחות, פולחן המוות האסתטי וההרואי בהדה גבלר והתאבדותם המושגבת של רוזמר ורבקה ברוזמרסהולם.