פטירתו של אדם קרוב ואהוב היא מן המשברים החמורים ביותר בחיי אדם. יש המחלימים מהצער הנגרם בעקבות אובדן זה, או אף מתחזקים כתוצאה ממנו, אך יש מי שיסבול מנזקים תמידיים בגוף ובנפש (איצקוביץ וגלובמן, 1992). הספרות נוטה לראות את חווית האובדן כמצב של לחץ חמור (Lazarus & Folkman, 1984; Parkes, 1986), המפר את האיזון הפנימי והחיצוני ומצריך ארגון מחדש של עולמו של האבל. שכול מציב דרישות כגון התמודדות עם אובדן דמות התקשרות, התמודדות עם קשיים פיננסיים ועוד. דרישות אלו עלולות להתיש את המשאבים שברשות האדם, ועל כן מסכנות את בריאותו הנפשית והגופנית (Lazarus & Folkman,
1 984.
מחקרים מראים כי קיים קשר בין אירועי חיים שליליים ובין התפתחות של הפרעות אכילה בגיל ההתבגרות (e.g., Johnson, Cohen, Kasen, & Brook, 2002; Miller, 1988). בין מגוון אירועי חיים מלחיצים שגורמים לנטייה מוקדמת להפרעות אכילה עולה שוב ושוב נושא האובדן והשכול. מוות הוא צורת הנטישה הקשה ביותר, משום שאין כל תקווה שהאדם יחזור. אובדן מסוג זה עלול להרוס את תחושתו של המתבגר כי הכול יסתדר בסופו של דבר (דנה ולורנס, 1999). מחקרם של רפאל ועמיתיו (Raphael, Cubis, Dunne, Lewin, & Kelly, 1990) מסייע להבין את הקשר בין אובדן הורה להתפתחות של הפרעת אכילה. המחקר בחן מתבגרים שאיבדו הורה ומצא אצלם פגיעה בהערכה העצמית, בדימוי העצמי ובדימוי הגוף. החוקרים שיערו כי הדבר נובע מפגיעה בתהליכי ההפנמה של דמות ההורה החסר, כחלק מעיבוד האבל, ומביא להיווצרות הפרעות אכילה (Raphael, Cubis, Dunne, Lewin, & Kelly, 1990).