מבוא-               תהליך ההזדקנות הינו שלב טבעי של גדילה והתפתחות- פנומן אוניברסאלי ביולוגי המלווה בשינויים פסיכולוגיים וחברתיים. גרונטולוגים רואים את ההזדקנות כמורכבת מ 4
תהליכים נפרדים: הזדקנות כרונולוגית- הגדרת הזדקנות על בסיס שנותיו של אדם מיום שנולד. הזדקנות ביולוגית- מתייחסת לשינויים פיסיים המפחיתים יעילותן של מערכות אורגניות. הזדקנות פסיכולוגית- כוללת שינויים באישיות, למידה, זיכרון, אינטליגנציה וכדומה. הזדקנות חברתית- מתייחסת לשינויים בתפקודיו של האינדיבידואל, לזהותו העצמית והחברתית וכן לקשריו עם המערכת החברתית (Hooyman & Kiyak,
2 005). חזן (1984) העלה כי השינויים האמורים עלולים ליצור משבר בחוויות היחיד ובזהותו. הוימן וקיאק (Hooyman & Kiyak, 2005) הוסיפו על כך וטענו כי המשברים העלולים להיווצר בגיל הזקנה בדבר טשטוש או איבוד זהות נוצרים משום נטישת תפקידים מרכזיים בחיים, ירידה ביצירתיות, צמצום באינטראקציות חברתיות וכן צמצום במערכות ויטאליות. גורם נוסף שלטענתם עלול להוביל למשברים בקרב בני הגיל השלישי, הינו הציפייה החברתית מן הזקן לפשוט מעליו את תפקידו או דימויו או את זהותו הקודמים ולהתאים לדימוי הרווח של זקן: חוסר יעילות, הידרדרות שכלית וגופנית, אין אונות וא- מיניות, בידוד, דיכאוניות, נוקשות, כיעור וכדומה. נראה כי הזקנה כדימוי חברתי הינה דימוי של מחלה חברתית. גמליאל (2005) מציינת כי מקובל לחשוב שזקנים הם בני אדם "נבזזים" שזהותם מרוקנת מרוב מרכיביה ולמעשה מותם החברתי קודם למותם הפיסי.
            ניכר כי גם השיח התיאורטי על תפקידיהם ותפקודם של אנשים זקנים הקצה להם מקום שולי, הדבר נכון גם לגבי תיאוריות מודרניות. גישות מאוחרות, לעומת זאת, מניחות כי לזקנים יכולת תמרון בעיצוב כוחם החברתי ותפיסתם העצמית. הגישה האנתרופולוגית בנושא זקנה נעה בכיוון העמדת הנחקר במרכז והאדרה של עולמו. תהליכי התבדלות העצמי עליהם מצביעות הגישות המאוחרות בניהן- הגישה האנתרופולוגית, מצטרפות להנחות על תלותו של העצמי בהקשרים חברתיים מתחלפים Hazan, 1994)).              תלותו של הפרט הזקן ברשת חברתית או בקהילה מהווה דרך התמודדות יעילה עם כמה מן המשברים שטומנת בחובה הזקנה. הוימן וקיאק (Hooyman & Kiyak, 2005) מעלים בספרם את התוצאות החיוביות הפוטנציאליות של השענות על מערכות תמיכה שאינן פורמאליות כגון, חברים: רווחה מנטאלית ופיסית, תחושות של שליטה פרסונאלית, אוטונומיה וקומפטנטיות, הזדקנות פעילה וגמישה, הפחתת סיכונים מוראליים וכיוצא בזאת. גמליאל (2000), מדגישה את חשיבותן של "קהילות אישיות" בהקשר זה. אלו משקפות עולם תכנים ומשמעויות, העדפות וערכים ומאפשרות השתתפות משמעותית בתרבות ובחברה הכוללת. באופן דומה, רשתות של חברים הינן חשובות לתיקופם של דימויים עצמיים. כך, התארגנויות יציבות יכולות לפעול לפיה כבולמי זעזועים, נגד הכרה בהזדקנות אישית. שלושת המשאבים העיקריים שמספקות הקבוצות לחבריהן הינם: תחושת לכידות, תמיכה רגשית וקבלה.             נדמה כי בהשתתפות במסגרת חברתית והיעזרות ברשת חברתית בגיל הזקנה עשויות להתגלם משמעויות רבות, חשובות ומורכבות, אישיות וחברתיות. נושא התמיכה החברתית הא- פורמאלית והאימפליקציות המהותיות הטמונות בחובה מהווים מושא העבודה הנוכחית. במהלכה אציג גישות שונות ומחקרים בתחום זה ועל ידי כך אנסה להעלות תמונה אפשרית אלטרנטיבית לדימויי הזקנה הרווחים בחברה.
הדיון בשני החלקים הבאים יעסוק בהיבטי מיקרו, קרי- השלכות תמיכת בני משפחה ורשתות חברים. בחלק האחרון אנסה לעמוד על היבטי מאקרו של תמיכה חברתית כפי שעולים בקהילות שונות של מבוגרים