סיכום למבחן – לגדול עם טלוויזיה יחידה מס 1
הטלוויזיה וההקשר המשפחתי מחקר: השימושים החברתיים בטלוויזיה:
החוקרים: ג'יימס לאל.
שנה: המחקר בוצע בתחילת שנות ה-80.
שאלת המחקר: מהם השימושים החברתיים שיש לטלוויזיה. ההנחה היא שסביב הצפייה בטלוויזיה מתקיימת פעילות טקסית – אירוע שובר שגרה, לא פחות חשוב ממה שמתנהל על המסך, למשל לבישת בגדים זהים לקבוצות כדורגל בעת צפייה במשחקי כדורגל, העברת ערוץ באירוויזיון בזמן השיר של גרמניה וכדומה. שיטת המחקר: 200 חוקרים מטעמו של לאל הלכו לבתיהם של 200 משפחות וליוו אותם במשך שבוע תוך בדיקת התנהלותם כמשפחה. לאל מקבץ את כל התובנות ובוחן את התוצאות.
תוצאות המחקר: ניתן לחלק את שימושי הטלוויזיה לשתי קבוצות:
א. שימושים מבניים שנובעים מהשימוש במדיום עצמו ולא בתוכן שלו (המדיום הוא המסר) וזה בא לידי ביטוי בשני אופנים:
– שימוש בטלוויזיה כמשאב שמווסת התנהגות – סביב הטלוויזיה נבנה סדר היום, אופייני לאנשים שלא נמצאים במסגרת מבוססת.
– משאב סביבתי – שימוש בטלוויזיה כסוג של רעש רקע, התוכן לא חשוב העיקר שיש משהו רקע.
ב. שימושים יחסיים – כאשר התוכן חשוב, מעניין ובעל השפעה. זה בא לידי ביטוי בארבעה אופנים:
– מסדירי תקשורת – התוכן הטלוויזיוני מהווה בסיס לדיון החברתי, אנשים צופים ע"מ להיות בעניינים.
– השתייכות/הימנעות – במידה רבה דפוסי תוכן מסוימים יוצרים גבולות של קבוצה ומגדירים מי שייך אליה ומי לא. ספורט – פונה לגברים, טקס יום זיכרון – פונה ליהודים וכדומה.
– למידה חברתית – הטלויזיה הינה סוכן חברות משמעותי אשר מעביר למידה של ערכים, נורמות והתנהגויות.
– מיומנויות שליטה – הרבה פעמים התוכן התקשורתי מהווה כלי שבעזרתו ניתן לתרגל סמכות (עונש אי צפייה בטלוויזיה, חיזוק ההורים ואיסור על צפייה בתכנים סותרים, תחליף לדמוי תפקיד במקומות בהם חסרה לילדים דמות סמכותית).
מחקר: הבדלים מגדריים במהלך הצפייה בטלוויזיה החוקר: דיוויד מורלי שנה: אמצע שנות ה-80.
שאלת המחקר: מהם ההבדלים המגדריים  בין נשים וגברים בזמן הצפייה?
שיטת המחקר: מורלי ערך ראיונות פתוחים עם 18 משפחות לבנות מבריטניה, מרקעים כלכליים שונים.
תוצאות המחקר: מורלי מונה הבדלים בין גברים לנשים:
– שליטה בשלט וקביעת תכנים: בדרך כלל הגברים שולטים בשלט, ואם הם לא נמצאים אז הבן הבכור.
– סגנון צפייה: עד כמה אנשים מרוכזים בטלוויזיה תוך כדי צפייה? נשים מסוגלות לעשות כמה דברים במקביל, גברים הם הרבה יותר מרוכזים.
– צפייה מתוכננת/בלתי מתוכננת: צפיית הגברים יותר מתוכננת, אצל נשים יותר אקראית.
– כמות הצפייה: מבחינה כמותית גברים צופים יותר מנשים מכיוון שמבחינת זמן אצל נשים הטלוויזיה דולקת יותר זמן אך רובו משמש כרקע למשהו נוסף.
– נכונות להודות בקיום שיחות לאחר צפייה על תכנים: נשים מודות בנוחות שהן מדברות על מה שצפו בטלוויזיה. גברים בד"כ מוכנים להודות רק כשמדובר בספורט ואקטואליה.
– וידאו: גברים עושים בו שימוש רב יותר מנשים כיוון שלנשים יש גם ככה הרבה מטלות.
– צפייה בקבוצה/צפייה פרטנית: גברים מעדיפים לצפות בחברת גברים נוספים.
נשים מעדיפות לצפות לבד, וזאת כאשר במהלך היום היא מוותרת על כך, וצופה פרטנית לאחר שעות השיא.
– סוג התכנים: גברים מעדיפים תכנים אקטואליים, חדשות, דרמות ריאליסטיות.
נשים מעדיפות תחומים פנטסטיים, טלנובלות, אופרות סבות, אסקפיזם, רצון לסוף טוב.
סיכום ומסקנות: מורלי טוען שהבדלים מגדריים הופיעו בכל סוגי המשפחות שראיין. ההבדלים לא נובעים מהבדלים פיזיולוגיים (מולדים) אלה מהגדרות מגדריות (הצפיות החברתיות וההתנהגויות שהחברה מייחסת לגברים ולנשים). מורלי מצא סוג אחד של משפחות בהן האישה קובעת את התכנים. במשפחות אלו הנשים מרוויחות יותר כסף מהגברים ולכן יש להן זכויות נוספות.
ביקורת: מדובר במדגם קטן מידי ולא מייצג, בנוסף מדובר באוכלוסיה הומוגנית ולא מגוונת.
מחקר: טלוויזיה ומעגלי הצפייה המשפחתיים חוקרים: צ'אפי ומקלאוד שנה: 1972
שאלת המחקר: אילו דפוסי צפייה בטלוויזיה קיימים עבור משפחות?
שיטת המחקר: ניתוח הקשרים המשפחתיים תוך כדי צפייה במשפחות בעולם.
תוצאות המחקר: נמצא כי קיימים שני סוגים של משפחות בעולם:
– משפחה בעלת אוריינטציה חברתית – מידת הלכידות החברתית בתוך משפחה, כאשר היא גבוהה המשפחה עושה דברים יחד, ערך המשפחתיות גבוה, הילדים נדרשים לכבד את ההורים.
– משפחה בעלת אוריינטציה מושגית – עיסוק במטען הידע שההורים מעבירים לילדים.כאשר היא גבוהה להורים יש עניין להעשיר את הידע של הילדים, הם מעורבים בפיתוח הידע, הילדים שואלים שאלות וההורים מעודדים זאת ומשיבים גם אם מדובר בשאלות מביכות. הדגש הוא על הרציונל ופחות על הרגש.
מבחינת צריכה התקשורת ניתן לחלק את המשפחות בעולם לארבעה סוגים ע"י שילוב בין שני סוגי המשפחות שנמצאו:
– משפחת "שב והנח לפעול" – משפחה בעלת אוריינטציה חברתית נמוכה ואוריינטציה מושגית נמוכה – מעורבות ההורים בעולם הידע והמושגים של ילדיהם נמוכה, אך גם הדרישה ללכידות חברתית נמוכה. מדובר במשפחות שבהן עולם התוכן של הילדים מתפתח באופן עצמאי.
– המשפחה המגוננת – משפחה בעלת אוריינטציה חברתית גבוהה ואוריינטציה מושגית נמוכה – הלכידות החברתית במשפחה שכזו קודמת לכל, המשפחה פועלת יחד, התכנים בהם צופים הם תכני בידור לכל המשפחה, זוהי משפחה הנמנעת מכניסה למחלוקות בין בני הבית (נמנעת מתוכניות בניתן להביע דעה לגביהם, למשל תוכנית פוליטיקה).
– משפחה פלורליסטית – משפחה בעלת אוריינטציה מושגית גבוהה ואוריינטציה חברתית נמוכה – זוהי משפחה שמעודדת שאלות, ההורים משקיעים בפיתוח ילדיהם, משפחות הישגיות, רציונאליות, התכנים בהם צופים הם תכנים מעשירי ידע, כאשר מדובר בטלוויזיה הליברליות מוגבלת וההורים מהווים סוג של שומרים ומגבילים את ילדיהם. משפחה קונצנזואלית – משפחה בעלת אוריינטציה מושגית גבוהה ואוריינטציה חברתית גבוהה – זוהי משפחה בה הילדים נתונים לשני מוקדי לחץ: מצד אחד ישנה דרישה חזקה מההורים לשמור על לכידות משפחתית, לעשות דברים יחד, לשים את המשפחה במקום הראשון, ומצד שני ההורים רוצים להעשיר את הידע והמושגים של ילדיהם, בעיקר ע"י כלים חיצוניים כמו חוגים, תנועות נוער וכדומה. להורים יש הרבה פעמים נטייה לתת לילדים את מה שלא היה להם, הדבר יוצר פער בידע בין ההורים לילדים.
מחקר: שיחות סובבות טלוויזיה חוקרים: פול מסריס שנה: 1981
שאלת המחקר: כיצד אמהות מתמודדות עם שאלות של דמיון ומציאות בטלוויזיה, הרי מטריד את האמהות עד כמה הילדים מאמינים למה שהם רואים בטלוויזיה.
שיטת המחקר: ביצוע ראיונות עם כמה מאות אמהות לילדים בגילאי 7-8, כאשר מדובר בשאלות פתוחות.
תוצאות המחקר: מסריס מניח שניתן לחלק את השיחות של האמהות עם ילדיהם ל-3
סוגים:
– קטגוריזציה: שיחות בעזרתן הילדים לומדים להכיר את ההבדלים בין ז'אנרים (דפוסי תוכן בעלי חוקיות קבועה). חשוב שילדים ידעו להבחין בין ז'אנרים כדי להבחין בין אמיתי ללא אמיתי.
– אישור – שיחות בהן הילדים לומדים להכיר את הטעם של ההורים ואת העדפות הצפייה שלהם, ההורים נותנים הצדקה לצפייה בתוכן אמיתי או קרוב למציאות.
– השלמה – שיחות בהן ההורים מודים שאין להם מספיק מידע והם מעודדים את הילדים להרחיב מידע מהטלוויזיה וממקורות אחרים.
לאחר ההשערות הללו ולאחר ביצוע הראיונות, עלתה תוצאה פחות או יותר מקבילה. עלה כי ניתן לחלק את סוגי השיחות ל-3 סוגים:
– שיחות שבמהלכן האמהות מבהירות לילדים את התוכן ומציינות אם הוא אמיתי או לא, "זה רק סרט" כאשר זה נראה אמיתי אך לא יכול להתקיים במציאות וכו'.
– שיחות בהן האמהות מסבירות את התוכן, מסבירות שהוא אמיתי, אך הסבירות שיתקיים במציאות קלוש ונמוך (למשל צונאמי, סרטי שואה וכו').
– שיחות בהן האמהות מודות שהטלוויזיה אכן מראה מציאות ודברים שיכולים להתקיים וחשוב שהילדים ידעו מכך.
הגישה המגוננת היכולת לפענח טקסטים ע"י הפרט נגזרת ממרכיבים קוגנטיביים ורגשיים בהתאם לשלבי התפתחותו. חשיפה לתכנים שאינם מתאימים לרמת הבשלות של הפרט, עשויים לפגוע בתהליך התפתחותו הטבעית, ולכן במהלך הצפייה בטלוויזיה יש לגונן ולהגן על הילדים. בבסיס הגישה עומדות שתי תיאוריות: דטרמיניזם טכנולוגי – גישה חד משמעית עם הסבר אחד סיבתי למציאות, על פיו הטכנולוגיה הוא הגורד שמניע את החברה, מעצב את המחשבה של הפרט, את המבנה החברתי ואת הפעילות החברתית. תיאוריית ההתפתחות הקוגנטיבית – את ההתפתחות האנושית ניתן למדל על פי מודל אידיאלי להתפתחות, זאת על פי קטגוריות של גיל קוגניטיבי שמגדיר מה נדרש מהפרט בכל גיל.
משילוב של השניים מקבלים כי לילדים יש סולם התפתחות קוגניטיבי והצפייה בטלוויזיה מעכבת את ההתפתחות האידיאלית שלהם – אם ילד נחשף לתכנים שלא תואמים את גילו זה עלול לעכב את התפתחותו.
אחד מאנשי הגישה הוא ניל פוסטמן שטוען כי הטלוויזיה מביאה לאובדן הילדות:
הטלוויזיה פוגעת בקטגוריות הקוגניטיביות, גיל הילדות נעלם וגיל ההתבגרות מתחיל מוקדם יותר ומתבטא לעיתים גם בצורה פיזיולוגית. לטכנולוגיה יש יכולת וכוח לשבש את תהליך ההתבגרות. פוסטמן מפחד מאמצעי התקשורת מ-3 סיבות:
1) התכנית בטלוויזיה מאוד ריאליסטיים ודורשים ריכוז רב.
2) הטלוויזיה לא דורגת תנאים מקדימים לצפייה בהבדל מספר.
3) התכנים בטלוויזיה נוטים להיות אלימים ומיניים יותר ממה שהילדים נחשפים במציאות.
ג'ושוע מאירוביץ', גם כן אחד מאנשי הגישה, הוא ופוסטמן, טוענים כי הטלוויזיה מהווה סוכן חברות חלופי להורים. הטלוויזיה מציגה את "מאחורי הקלעים" ומציגה  את המבוגרים כחסרי אחריות. השניים טוענים כי גם כמות וגם זמן הצפייה נמצאים בעלייה. הגישה המגוננת מגדירה את הבנת התכנים אך ורק על פי קטגוריית הגיל של הילד, בכל קבוצת גיל יש רמה ידע מסוים שנדרש מהילדים.
על פי הגישה, בעת צפייה, הטלוויזיה מפעילה את הילדים ושולטת בהם – הדבר נקרא "תשומת לב פעילה". הילדים הם פסיביים מבחינה מחשבתית. אין משמעות למטען איתו הם מגיעים לצפייה והגזירה היא שווה לכל הילדים באותה קטגוריית גיל.
בגישה זו משתמשים בדרך כלל בשיטות מחקר מאוד כמותיים, סקרים, סטטיסטיקה וכדומה.
משתמשים גם במחקרי מעבדה בהם מנתקים את הנחקרים מסביבתם הטבעית ויוצרים סביבה סטרילית בה ניתן לשלוט על המשתנים. בנוסף, המחקרים נעשים על הילדים ללא שיתופם.
ביקורת כלפי הגישה המגוננת – הגישה מתעלמת מהשפעת הסביבה ולא בודקת מה קורה עם הילד אלא מה קורה בהקשרו. ייתכן והטלוויזיה לא פוגעת בדיאלוג שבין הורים וילדים ואולי אפילו מצריכה דיאלוג. בנוסף, האם יש רק אופציה אחת לפענוח הטקסט? האם נכון ללמד ילדים שיש רק אופציה אחת. כל אחד רואה את הדברים אחרת. החוקרים בגישה זו כבר מגיעים מלכתחילה עם הנחות שמגדירות מה מפחיד ילדים וממה צריכים להיזהר ולכן יכול להיות שהם מפספסים משמעויות אחרות שהילדים מקבלים מהטקסט. בנוסף – במחקרי מעבדה הנחקרים לא מתנהגים בצורה טבעית כי הם מנותקים מסביבתם הטבעית.
הגישה הפרשנית המשמעות שניתנת לטקסטים היא תוצר של משא ומתן בין הצופה, לבין הטקסט עצמו, לבין התרבות בה הוא חי (מודל פיסק). לא ניתן להעריך מאוד את השפעת המסר אליו כיוון המוען. פרשנות הילדים היא פרשנות נוספת לטקסט ואין רק פרשנות אחת. הגישה הפרשנית מעודדת את ההורים להכיר מקרוב את הפרשנות של הילדים. הדישה מתבססת על מחקרי התרבות בתקשורת, שבודקים את ההשפעה של ההקשר התרבותי על הבנת הטקסטים. הגישה מניחה שילדים שונים ממבוגרים וטוענת שהגישה המגוננת מפספסת את הבנתם של הילדים את המציאות.
ההנחה היא שלא כל התכנים ראויים לצפייה ילדים ונדרשת הכוונה וליווי של המבוגרים ע"י דיון. על פי הגישה, הצפייה בטלוויזיה מעודדת שיחות סובבות טלוויזיה ומאלצת את ההורים לדבר על נושאים שהרבה פעמים נדחקים. הגישה הפרשנית מבססת את הבנת הילדים את הטקסט על דברים נוספים מלבד קטגוריית גיל: רקע, השפעת הורים, חברה, מגדר וכו'. תשומת הלב של הילדים היא פעילה ואקטיבית, הילדים חושבים מול המדיום והרבה פעמים גם מדברים עם המסך. כבר מגיל צעיר הם מפתחים העדפות צפייה והמטען האישי עמו הם מגיעים לצפייה משפיע על הפרשנות שלהם. שיטות המחקר של הגישה הפרשנית הם ע,י מחקרים איכותניים לא כמה הטלוויזיה משפיעה אלא איך הטלוויזיה משפיעה. המחקרים מבוצעים בשיתוף עם הילדים וע"י חוקרים שצופים בילדים בסביבתם הטבעית.
ביקורת כלפי הגישה הפרשנית – נתפסת כמתירנית, ליברלית מידי, סומכת על שיקול הדעת של ההורה ופחות דוגלת בלהגיד להורה כיצד להתנהג. בנוגע לשיטוח המחקר – נוכחות החוקר בסביבה הטבעית של הילד גורמת לילד לשנות את התנהגותו, בנוסף לכך החוקר עלול להיות מושפע ממערכות היחסים שבתוך הקבוצה ולפתח העדפות לילד מסוים או להפך – לפתח אנטגוניזם לילד מסוים. היקף המחקרים שכוללים תצפית של חוקר הם מצומצמים בשל שיקולים של עלות וזמן.
יחידה מס' 2
טלוויזיה והתפתחות קוגניטיבית לילדים קיימים מס' קשיים/בעיות, ומיומנויות/כלים להתמודד עמם:
אבחנה בין דמיון למציאות: הקריטריונים לאבחנה בין דמיון למציאות הוצגו ע"י חוקר בשם צ'נדלר:
1) הבנייתיות: תמונת המציאות שבטלוויזיה משקפת בהכרח תמונה חלקית של המציאות. לנמענים יש נטייה ליחס למציאות הטלוויזיונית מעמד של ראיית מציאות בלעדית. ככל שאדם מתבגר הוא מכיר בכך שהמציאות שבטלוויזיה היא חלקית.
2 ) אקטואליה פיזית: הילד שואל את עצמו האם מה שהוא רואה בטלוויזיה יכול מבחינה פיזית להתקיים גם במציאות.
3) סבירות: ילדים שואלים את עצמם עד כמה זה סביר שמה שהם רואים בטלוויזיה אכן יקרה במציאות.
4) אפשרות: מתייחס לתכנים בדיוניים בלבד – ילדים שואלים את עצמם עד כמה התוכן הבדיוני קרוב למציאות. ילדים רוצים שהתכנים יראו כמה שיותר אמיתיים.
5) מאפיינים צורניים: טכניקות הפקה קוליות וויזואליות שמשרתות את העברת המסר התוכני. הטלוויזיה פונה אל כמה חושים בו זמנית ולעיתים הטכניקה חשובה יותר מהמסר.
הטכניקה יכולה להתבטא ע"י צבעים, צורות, זוויות ומרחקי צילום, סאונד וכדומה. אבחנה בין ז'אנרים: ז'אנר הוא קטגוריה של תוכן מסוים שפועל על פי חוקיות קבועה. ילדים צריכים לדעת להבחין בין ז'אנרים כדי להבחין בין דמיון למציאות. בהקשר זה, פרופסור דפנה למיש ערכה מחקר בו קיימה שיחות פתוחות עם ילדים וגילתה כי ההעדפה של ילדים מעל גיל 8 היא שהתכנים יהיו כמה שיותר קרובים למציאות. לכן באבחנה בין ז'אנרים ילדים משתמשים ב"ציר הקיים" שבודק עד כמה התוכן קרוב למציאות. בחלקו השמאלי של הציר: הקיים: תכנים מסוג חדשות, אקטואליה, תעודה וכדומה.
במרכז הציר: הקרוב לקיים: תכנים מסוג טלנובלה, הצצות למציאות, תוכניות עלילתיות וכדומה. בחלקו הימני של הציר: הלא קיים: תכנים מסוגים פנטסטיים, בדיוניים, סרטים מצוירים וכדומה. תוכניות ריאליטי ממוקמות בין הקיים לבין הקרוב לקיים מכיוון שהתוכן נראה אמיתי (דמויות בשר ודם) אך התוכן אינו אמיתי (אכילת עין של שור).
התמודדות עם פרסומות (החשש מכך שהילד ירצה לקנות הכל): כבר בגיל שנתיים ילדים יודעים לזהות מותגים ובגיל 4 הם כבר יודעים לזהות פרסומת כז'אנר נפרד.
בגילאים אלו ילדים מבינים פרסומות כמשהו בידורי ומצחיק, וכמשהו שתפקידו לשרת את הציבור – משהו שהציבור צריך לדעת.