1 .      התמודדות ההורים:
·     שלבים בתגובות ההורים – א)     הלם ואבל:   תגובתם הראשונית של ההורים החושדים שמשהו אינו כשורה ומבחינים בחריגות לאחר זמן-מה היא הלם.
("אחת הסיבות שגילינו מאוחר היא שהיינו בטוחים שלנו לא יכול לקרות דבר כזה"; "קניתי ספר יסודות הפסיכיאטריה, הסתכלתי על מחלות ילדים וראיתי שהוא עונה על רוב הקריטריונים לאוטיזם. בכיתי שעה..").
לאחר ההלם בא אבל, המסמן מות ציפיות מוקדמות. הורים מתאבלים על תקוות שירדו לטמיון ("ילד רגיל הוא לא יהיה, אך אני מקווה שיתקדם כמה שיותר"; "היינו בטוחים שיהיה לנו ילד מושלם, הכי יפה, הכי חכם").
תחושת אבל ההורים מתבטאת בהינתקות מהסביבה, התכנסות וירידה בתפקוד היומיומי. היא מלווה בהרגשת חסר ואי-שלמות. יש הורים המרגישים כקרבנות חסרי-אונים לנסיבות בלתי-ברורות, יש המתעמקים בחיפוש אחר הסיבות למצב ויש המבקשים נס. הצער מתבטא בייאוש, מחאה ונסיגה. (במקרה הנוכחי נראה שהמצב שונה – "מהרגע הראשון שגיא אובחן, סיפרתי לכולם"; "אבא שלי, שהיום כבר התגבר, לקח את זה בהתחלה מאוד קשה. הוא היה אומר לי 'אני לא ישן בלילות, איזה חיים קשים יש לך, למה זה מגיע לך'. אני לא רואה את זה ככה. אני אומרת 'זה מה שיש ועם זה ננצח'.
לשקוע באם ואולי ולמה, זה לא נותן כלום. ילד כזה צריך כ"כ הרבה אנרגיות, שאי אפשר לבזבז אנרגיות על שטויות"; "הורים מגיבים לאוטיזם של ילד בצורות שונות. אצלנו זה היה פשוט יחסית. לא שקענו לאבל ולדיכאון, לא עזבנו את העבודה.
המשכנו את החיים שלנו, במסגרת המגבלות שנוצרו מהמצב. אני אומרת 'זה מה שנפל עלינו, עכשיו צריך להוציא מזה את הכי טוב שאפשר'").
תגובות ההורים בתקופת האבל קשורות גם בהתנסויות מעברם, באישיותם ובמשמעות הסמלית שיש למצב לגבי דימויים העצמי ולהתייחסותם ההדדית במסגרת המשפחתית ("בקטע הנפשי זה מאוד קשה, אבל שנינו אנשים חזקים וזה גם חיזק מאוד את הזוגיות שלנו").
ב)      המיאון להשלים עם האבחנה:
בשלב זה מנסים ההורים להתחמק מהמשבר ולדחות את ההכרה במציאות המרה.
הסירוב להאמין הוא הכנה פסיכו' לחדשות רעות יותר ובסיס לתקווה מסוימת. אמנם ההורה מוכן להודות שמשהו לא בסדר עם הילד, אך כנתון זמני בלבד ("כל האורות האדומים היו שם, אבל אנחנו פשוט לא שמנו לב"; גיא היה ילד מטעה. תמיד הוא התייחס לבני המשפחה, לפעמים היה יוצר קשר עין. הוא לא …