פרק 8 – תהליכים קוגניטיביים אנו נוטים לראות בקוגניציה דבר מובן מאליו, מאחר והיא פעילות שאנו מבצעים ללא הרף במשך שעות הערוּת שלנו.
עם זאת, כשאנו מחליטים לבחור במועמד מסוים בעקבות נאום בנוי בכישרון או כשאנו קוראים סיפור בלשי, שבו הבלש מצרף פיסות של מידע טריוויאלי, לכאורה, לכדי פתרון מבריק לפשע, אז אין לנו ברֵרה אלא להכיר בעליונותם האינטלקטואלית של התהליכים הקוגניטיביים.
חקר הקוגניציה הוא חקר חיי התודעה שלנו הנערך על־ידי חוקרים מתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית. פסיכולוגים קוגניטיביים חוקרים פונקציות מנטליות גבוהות, תוך שימת דגש מיוחד על הדרכים שבהן בני אדם רוכשים ידע ומשתמשים בו כדי לעצב את התנסויותיהם בעולם ולהבינן.
קוגניציה היא מושג כללי לכל צורות הידיעה וכוללת תכנים ותהליכים כאחד: ·         תכנים של הקוגניציה – כל מה שאנו יודעים, למשל מושגים, עובדות, טענות, כללים וזיכרונות כמו: "כלב הוא יונק", "אור אדום משמעו: עצור!" וכו'. ·         תהליכי ידיעה קוגניטיביים – האופן שבו אנו מפעילים את התכנים האלה בדרכים המאפשרות לנו לפרש את העולם סביבנו ולמצוא פתרונות יצירתיים לדילמות בחיינו. לדוגמא:, תפיסה, קשב, זיכרון, הבנה, שפה, אינטליגנציה אנושית, חשיבה ופתרון בעיות וכדומה.
תחום מדעי הקוגניציה הוא נקודת המפגש בין פילוסופיה, מדעי המוח, בלשנות, פסיכולוגיה קוגניטיבית ומדעי המחשב (בינה מלאכותית).
חקר הקוגניציה כיצד אפשר לחקור קוגניציה? כמובן שהאתגר טמון בעובדת התרחשותה בתוך הראש. אנו יכולים לראות את הקלט, לדוגמה פתק שבו כתוב "התקשרי אלי", ולאחר מכן נחווה את הפלט: אנו מתקשרים בטלפון. ואולם, האם נוכל לקבוע מה הייתה סדרת הצעדים המנטליים שחיברו בין הפתק לתגובה שלנו? במילים אחרות, כיצד אנו יכולים לגלות מה קרה באמצע, מהם התהליכים הקוגניטיביים והייצוגים המנטליים שעליהם נשענה תגובתנו? להלן סוגי הניתוחים הלוגיים המאפשרים לחקור את הפסיכולוגיה הקוגניטיבית באופן מדעי:
גילוי תהליכי התודעה הפיזיולוג ההולנדי פ"ק דונדרס (1886) המציא סדרת מטלות ניסוייות (שלדעתו הובחנו זו מזו לפי הצעדים המנטליים שנדרשו לשם ביצוען המוצלח), על מנת לחקור את מהירות התהליכים המנטליים המתרחשים במוחנו. הוא מדד את זמן התגובה הנדרש למילוי המטלות השונות, וגילה זמן התגובה הוא מדד לתהליכים קוגניטיביים פנימיים – ככל שהמטלה כוללת יותר צעדים מנטאליים, כך היא מצריכה יותר זמן לביצועה. גם כיום חוקרים עדיין פועלים לפי ההיגיון הבסיסי של דונדרס, ומשתמשים לעתים קרובות בזמן תגובה (משך הזמן הנדרש למשתתפים בניסוי לבצע מטלות מסוימות) כאמצעי לבחון דיווחים ספציפיים על אופן ביצועו של תהליך קוגניטיבי כלשהו.
קטגוריזציה של גירויים –  צעד מנטלי של סיווג לקטגוריה הנכונה, למשל האם מדובר באות גדולה או אות קטנה, האם מדובר בעיצור או בתנועה.
בחירת תגובה – בחירה של תגובה מסוימת מבין כמה תגובות (למשל בחירה בסימוןC  אוV  בהתאם לשלב הראשון של הקטגוריזציה של הגירויים).
תהליכים מנטאליים ומשאבים מנטאליים ·         תהליכים סדרתיים – מתרחשים ברצף בזה אחר זה. נניח שאנו נמצאים במסעדה ועלינו להחליט איזו מנה להזמין. אנו מתמקדים בתפריט, מנה אחר מנה, ולאחר מכן שופטים אם אנו מעוניינים במנה, איננו מעוניינים בה או מתלבטים לגביה.
תהליכי השיפוט של כל מנה, מופיעים לאחר תהליך הקריאה שלה בתפריט. דוגמא נוספת:
לקחת את הילד מהגן             לדבר בטלפון              לסדר את הסלון             לשחק ·         תהליכים מקבילים – מתרחשים בו זמנית. משהגיע הרגע להזמין, תהליכי השפה המאפשרים לנו להבין את שאלתו של המלצר ("מה תרצו להזמין?") יפעלו, כנראה, בה־בעת עם התהליכים המאפשרים לנו לנסח את תשובתנו. לכן אנו מוכנים להשיב למלצר ברגע שהוא מסיים לשאול את שאלתו.
דוגמא נוספת:
לקחת את הילד מהגן              לדבר בטלפון                                                                                     לשחק                                                   לסדר את הסלון זמן בתרשימים הללו אנו צופים למעשה בפירוק פעילויות קוגניטיביות מדרגה גבוהה. פסיכולוגים קוגניטיביים מנסים לזהות את התהליכים המנטליים, שהם אבני היסוד של פעילויות קוגניטיביות מדרגה גבוהה, ולהבין כיצד הם מאורגנים.
א.         הגרסה שלנו למטלת דונדרס דורשת, כי לפחות שלושה תהליכים יתבצעו בזה אחר זה.
ב.         מקצת התהליכים מתבצעים באופן סדרתי (ברצף), ואחרים מתבצעים במקביל (בו־ בזמן).
ג.          הזמן הנדרש לביצוע מטלה אינו תמיד מאפשר לחוקרים להסיק אם נעשה שימוש בתהליכים סדרתיים או מקבילים.
פסיכולוגים קוגניטיביים משתמשים, לעתים קרובות, בזמן תגובה כדי לקבוע האם תהליכים מבוצעים בסדרה או במקביל, אך העניין אינו פשוט כלל. במקרים רבים מנסים תיאורטיקנים לקבוע אם תהליכים הם סדרתיים או מקבילים באמצעות הערכת כמות המשאבים המנטליים שהתהליך תובע. נניח, לדוגמה, שאנו צועדים לעבר הכיתה יחד עם חבר. בדרך־כלל, אין לנו כל קושי ללכת בשביל ישר ובאותו הזמן לנהל שיחה, שכן תהליכי הניווט ותהליכי השפה שלנו יכולים להתרחש במקביל. אך מה קורה אם בדרכנו אנו מגיעים לפתע לקטע במדרכה שיש בו שלוליות? בעוד אנו עושים את דרכנו בין השלוליות, ייתכן שניאלץ להפסיק לדבר. תהליכי הניווט שלנו דורשים עתה משאבים נוספים לשם תכנון דרכנו, ואילו תהליכי השפה נדחקים זמנית הצִדה. בדוגמה זו טמונה הנחה מרכזית והיא שמשאבי העיבוד שלנו מוגבלים ועלינו לחלקם למטלות מנטליות שונות ע"י תהליכי הקשב כפי שמיד יפורטו. כמו כן קיים סיבוך נוסף: לא כל התהליכים תובעים מן המשאבים אותן התביעות. ייתכן ממד בו בקצה אחד יהיו תהליכים המתרחשים תחת בקרה, ואילו בקצה השני יהיו תהליכים אוטומטיים. ·         תהליכים מבוקרים – מצריכים קשב. לעתים קרובות קשה לבצע יותר מתהליך מבוקר אחד בזמן נתון מכיוון שתהליכים אלה מצריכים יותר משאבים.
·         תהליכים אוטומטיים – אינם מצריכים קשב. לרוב ניתן לבצע תהליכים אוטומטיים לצד מטלות אחרות מבלי שאלה יפריעו לאלה. אוטומטיים                                                                                       מבוקרים ·         תהליכי קשב – אחראיים להקצאת כמות מוגבלת של משאבי עיבוד בין משימות מנטליות שונות. בפרק 4 דנו בקשב כמערך של תהליכים המאפשרים לנו לבחור בקבוצה מסוימת קטנה יותר מתוך המידע התפיסתי הזמין. האופן שבו אנו משתמשים כאן במושג קשב משמר את רעיון הבחירה, אך ההחלטה כאן היא לאילו תהליכים מנטליים נבחר להעניק את משאבי העיבוד.
בניסוי שנערך התבקשו המשתתפים לסמן כל צמד מספרים השונים זה מזה, המופיעים בצורת מספרים או אותיות. מהממצאים עולה, כי בני אדם מתקשים יותר לסמן וי על שני מספרים שונים כאשר המספרים קרובים זה לזה (לדוגמה: 2-1), מאשר במצב שבו המספרים רחוקים זה מזה (לדוגמה: שמונה-אחת), בלי קשר לשאלה האם המספרים מוצגים בספרות או במילים. אם כן, מדוע יש חשיבות לקרבה בין המספרים בעת שיפוט דמיון פיזי? הרי "אחת-שתיים" ו"אחת-תשע" הם פחות או יותר שווים בחוסר הדמיון הפיזי ביניהם. על־פי החוקרים, כאשר אנו רואים "2" או "שתיים", אנו חושבים בעל כורחנו על הכמות שהם מייצגים, גם אם הכמות מפריעה לביצוע המטלה שנתבקשנו לבצע כמו במקרה זה. כלומר, אנו מעבדים את משמעות המספר באופן אוטומטי, גם כאשר איננו צריכים או איננו רוצים לעשות כן. מטלת המספרים לעיל ממחישה כי תהליכים אוטומטיים נשענים, במידה רבה, על שימוש יעיל בזיכרון: בין שהעצם בסביבה הוא " 2" ובין שהוא "שתיים", תהליכי הזיכרון ממהרים לספק לנו מידע אודות הכמות. בנוסף ממחישה מטלת המספרים כיצד מטלות, אשר עירבו בתחילה תהליכים מבוקרים, יכולות לאחר מספיק אימון להפוך אוטומטיות. הקישור בין מספרים לכמויות שהם מייצגים נעשה כה אוטומטי עד כי איננו יכולים לחדול מלהשתמש בו. אנו נתקלים במקרים נוספים רבים שבהם תרגול רב הפך מטלות מסוימות לאוטומטיות, כמו ניגון בכלי נגינה, הקלדה עיוורת ועוד.
הבה נחיל את הידע על תהליכים מבוקרים ואוטומטיים על ההליכה וניהול השיחה שהוצגו קודם. כאשר אנו הולכים במסלול ישר, כמעט שאיננו חשים שהפעילויות מפריעות זו לזו. מכאן נוכל להסיק, כי הליכה בדרך ותכנון הדיבור הן פעילויות אוטומטיות יחסית. אך המצב משתנה כאשר שלוליות מכריחות אותנו לבחור בין כמה אפשרויות להמשך דרכנו, כעת עלינו לבחור מאיזה כיוון ללכת ומה לומר. מאחר שאיננו יכולים לבצע שתי בחירות אלה בעת ובעונה אחת, אנו ניצבים בפני מגבלות משאבי העיבוד שלנו.
דוגמה זו מראה מדוע תהליכים מבוקרים ואוטומטיים מוגדרים על־פי מיקומם על הרצף “מבוקר — אוטומטי" ולא יוצרים קטגוריות נפרדות. ככל שהנסיבות נעשות מאתגרות יותר, מה שנתפס כאוטומטי מצריך עכשיו קשב מבוקר. מכאן, תהליכים מצריכים מידה גדולה או קטנה יותר של קשב, תלוי בהקשר.
כדי להסביר כיצד מתבצעות מטלות מנטליות מורכבות, תיאורטיקנים מציעים מודלים המשלבים תהליכים סדרתיים, מקבילים, מבוקרים ואוטומטיים. מטרת חלק ניכר מן המחקר הפסיכולוגי הקוגניטיבי להמציא ניסויים, שיאששו כל אחד מן המרכיבים במודלים מסוג זה.
שימוש בשפה תחילה נבחין בין משמעות המשפט — המשמעות הפשוטה של המילים המתחברות למשפט, לבין משמעות הדובר — המספר הבלתי מוגבל של משמעויות שדובר עשוי להעביר באמצעות שימוש במשפט. בחקרם את השימוש בשפה, חותרים הפסיכולוגים להבין הן את האופן שהמשפט מובן ע"י הזולת, והן את כוונת הדובר בניסוחו.
הפקת שפה חקר הפקת השפה עוסק במה שאנשים אומרים, מסמנים וכותבים, וההליכים שהם עוברים כדי להעביר את המסר. נשים לב כי המשתמשים בשפה אינם חייבים להפיק שפה בקול רם, אלא יכולים להשתמש בשפת הסימנים ו/או כתיבה. עם זאת, לצורך הנוחות נקרא למפיקי שפה בשם דוברים ולאלה המבינים אותה — מאזינים.
עיצוב על פי קהל המאזינים עיצוב המסר תלוי במאפייני הקהל. למשל אם נתבקש לתאר דמות בתמונה פעם אחת לאדם רואה ופעם נוספת לאדם עיוור, סביר להניח שתיאורנו ישתנה, שכן התיאור השני יצריך מאיתנו מאמץ מנטלי רב יותר. זוהי המחשה לעיצוב על־פי קהל המאזינים בהפקת השפה. בכל פעם שאנו מפיקים מבע כלשהו, אנו מביאים בחשבון את קהל המאזינים שאליו הוא מכוון ואת הידע המשותף לנו ולחברים בקהל הזה.
חוק מרכזי בעיצוב על־פי קהל המאזינים הוא עקרון שיתוף הפעולה, אשר הוצע לראשונה על־ידי הפילוסוף ה' פול גרייס (1975), לפיו על הדובר ליצור מבעים המתאימים לנסיבות השיחה ולמשמעויותיה. גרייס הגדיר ארבעה חוקים, שעל־פיהם נוהגים דוברים המשתפים פעולה:
1 .      כמות – נקפיד שתרומתנו תהיה אינפורמטיבית ככל הנדרש למטרות השיחה, כאשר נקפיד לא להעמיס יותר מידע מן הנדרש.
2.      איכות – נקפיד שתרומתנו תהיה האמת בלבד ולא תכיל דברים שיקריים או דברים שאיננו –