דגם מדינה אוטופית:  "פוליטיאה", של אפלטון ו"אוטופיה" של תומס מורוס.
מבוא
בין "פוליטיאה" (המדינה) לאפלטון היווני ו"אוטופיה" של תומס מורוס האנגלי יש פער של כאלפיים שנה, ובכל זאת שני המודלים הם תאורים אידיליים, חלומות בהקיץ של יוצריהם. המושג אוטופיה (מילולית – שומקום) הוטבע על-ידי מורוס, אך כיום הוא מיושם לכל מערכת או מצב בלתי אפשריים, אם כי רצויים. שני המודלים הם תגובה לאי נחת מהמצב הקיים בזמנו של כל אחד מהם, מקלקול המידות של החברה והשלטון. אך בעוד אפלטון רואה את חזות הכל בתיקון השלטון, בבנית מדינה אידיאלית מראשיתה, וכינון שלטון אידיאלי בה, עוסק תומס מורוס בתיקון החברה כולה. כלומר, הגישה של אפלטון היא פוליטית מעיקרה, בעוד גישתו  של תומס מורוס היא חברתית. המדינה של אפלטון מושתתת על חלוקה תפקודית  של השכבות המרכיבות אותה, כאשר לכל שכבה תפקיד מוגדר במסגרתה. המדינה משמשת מכשיר ומסגרת להגשמה מוסרית, ומתוקף היותה כזו היא המהווה את התגלמות הצדק. מכאן נובעים הבדלים עקרוניים משמעותיים.  תומס מורוס מתאר מצב סטטי – חברה נתונה, מאורגנת וקיימת, כביכול, במקום לא מקום, ומה שצריכה חברה לעשות כדי לתקן את עצמה, זה רק לחקות את המערך החברתי של אוטופיה. לעומתו מציע אפלטון מודל שלא היה קיים מעולם, והוא גם אינו מעמיד פנים שהוא קיים. אין מה לחקות פה, אפשר רק לנסות 'לבנות' חברה כזו מראשיתה, ואכן, ניסיונותיו של אפלטון לישם את המודל שלו לא צלחו, והדיאלוג "פוליטיאה", נשאר בחזקת יצירה ספרותית פילוסופית אקדמית. בזה דומה לו גם תומס מורוס שיצירתו אף היא נשארה מודל על הניר, אם כי הוא תרם לספרות ולמדע את המושג 'אוטופיה'. ניסיונות ליצור חברות אוטופיות היו במהלך ההסטוריה מאז ועד היום, ואף אחד מהם לא החזיק מעמד לזמן ארוך. בין ניסיונות כאלה אפשר למנות את הנוצרים הקדומים, האוטופיסטים מהמאה ה-18 (פוריה, סן-סימון ואוון) המשטר הקומוניסטי במאה העשרים והקיבוץ הישראלי. בעבודה זו אתאר את המודלים של אפלטון ותומס מורוס ואנסה לראות את הדומה והשונה בגורמים הבאים:
1 .     תאור כללי של כל אחד מהמודלים
2 .     כלכלה
3 .     חברה
4 .     חינוך 5.     ממשל ופוליטיקה
6 .     מלחמה ושלום                                                                                                                                                             7.      עבדות   המדינה האידיאלית של אפלטון החברה במדינה של אפלטון מחולקת לשלוש שכבות, והחינוך מאורגן בהתאם. בראש המדינה עומד השליט שרצוי שיהיה, או שילמד להיות, פילוסוף (אם לא יצליחו להעמיד פילוסוף כראש מדינה מראש), מתחתיו עומד מעמד 'השומרים' (צבא ומשטרה), ובתחתית הפירמידה עומדים המפרנסים – עובדי אדמה ובעלי מלאכה וגם סוחרים. לכל שכבה תפקיד מוגדר מראש, ואין מעבר משכבה לשכבה. השתיכות למעמד מתגבשת לפי חינוך שהמדינה מתאימה לאותו מעמד.
התפקידים של שלוש השכבות הם : לשלוט, לשמור ולייצר. השומרים והמושלים צריכים לחיות רק למען שרות המדינה, ואין להם אינטרסים אישיים, אפילו לא רכוש וחיי משפחה. כאן מופיע הרעיון של "שיתוף בנשים". רעיון שמזכיר את ההאשמות שהאשימו את הקומוניסטים במאה ה-19 ואת חברי הקיבוצים בשנות ה-30 וה-40. למעשה, לא דיבר אפלטון בפרוש על "שיתוף בנשים וילדים". הוא אמר שחברי שני המעמדות העליונים צריכים לחיות חיי מחנה משותפים, כשנישואים הם רק זמניים למטרות הולדה, והילדים הם רכוש המדינה ולא של הוריהם, עד כדי כך שהורים אינם מכירים זה את זה ולא את ילדיהם.
זה מלווה במין 'שיויון' בין גברים ונשים, כשהנשים, כמו הגברים, מתעמלות ערומות באיצטדיונים, ולוקחות חלק בלחימה, ולשם כך עליהן לקבל חינוך דומה לזה של הגברים.
אבל אל לנו לשכוח שרעיון 'קומוניסטי' זה מיושם רק לגבי שני המעמדות העליונים. כשכל אדם, לפי אפלטון, יתמסר לתפקיד שהועד לו לפי מעמדו, תתפקד המדינה בצורה יציבה וצודקת. למרות שאפלטון משרטט מדינה אידיאלית, לפי תפיסתו, הוא חושש מהידרדרותה. הוא מתאר את חששו מסוגים שונים של ממשל. מונרכיה ו שלטון מלך היא משטר אידיאלי אבל לא מציאותי.
האוליגרכיה, שלטון אליטה של מעטים ורדיפת העושר שלהם, מפצלת את החברה, העניים מקנאים בעשירים ואין הרמוניה במדינה. בדמוקראטיה, שהיא, לדעתו, גרועה מן האוליגרכיה, העניים משתלטים, ודמגוגים מדברים על "סוג מוזר  של שיויון לשווים וללא שווים כאחד" והזקנים מחניפים לצעירים, כדי לא להיראות שתלטנים. השחיתות שמתפתחת במשטר דמוקראטי מובילה לטירניה, שהיא הגרועה בצורות השלטון. הטירנים מחרחרים מלחמות כדי להסיט את תשומת לב ההמונים מקלקול המידות של השלטון. ש. שקולניקוב וא. וינריב (1997), מתארים זאת כך: "ספרים ח' וט'  של פוליטיאה כוללים תיאור וניתוח של כל סוגי המשטרים שרווחו במדינות היווניות באותה עת.
אוליגרכיה – בספרטה ובכרתים,  דמוקראטיה באתונה, טירניה (רודנות של יחיד) בסירקוסי. אפלטון ממליץ על שלטון שהוא קורא 'טימוקרטיה', כלומר שלטון הכבוד, אלא שזה מתנוון עד מהרה לאוליגרכיה ולכן מדובר בשלוש צורות שלטון יסודיות. אפלטון מתאר משטרים אלה כאילו נוצרו בתהליך הסטורי של התנוונות המדינה האידיאלית (שאותה הוא קורא אריסטוקראטיה) אל משטרים יותר גרועים. תהליך ההתנוונות מתרחש שלבים ובכל שלב המדינה מתרחקת יותר מן האידיאל האפלטוני הטימוקראטיה הופכת לאוליגרכיה, האוליגרכיה הופכת לדמוקרטיה והדמוקראטיה הופכת לטירניה. הטירניה היא הגרוע ביותר. כמובן שאין פה תאור הסטורי של ממש, כי הרי המדינה האידיאלית לא היתה קיימת במציאות מעולם, אלא יש פה תאור של פער בין האידיאל ובין המצב בפועל ותאור של שלבי הרוע של המשטרים…אפלטון מתאר מה קורה כאשר התבונה מסתלקת, ואחריה גם עוז הנפש, ובסופו של דבר משתלטות התאוות…
עוז הנפש תופס בטימוקראטיה את המקום הראשון, במשום השכל. הדבר קורה כתוצאה מהנהגה לא נכונה של המדינה האידיאלית, כאשר הרוח הצבאית משתלטת על הגיון המחשבה, והשלטון נתון בידי הצבא במקום בידי הפילוסופים. הכשלון מתבטא הן במדיניות מוטעית של תכנון הילודה והן בחינוך לא נכון. את הטעות העיקרית נעוצה בהנהגת רכוש פרטי במעמד השומרים, שכתוצאה ממנו מתנוונת הטימוקרטיה ונהיית אוליגרכיה. בזו האחרונה השלטון שוב אינן נתון בידי בעלי עוז הרוח, אלא בידי בעלי רכוש מעטים, ותאוות הבצע והרכוש נעשית לראש המאוויים. לנגד עיניו של אפלטון עמדו התהליכים שהתחוללו בספרטה במהלך המאה הרביעית…
האוליגרכיה עלולה להתנוון לדמוקרטיה, המצטיינת  בשני ערכים שאותם אפלטון דוחה: חירות ושוויון. השוויון מתבטא בכך שכל אדם יכול להגיע לשלטון ולבצע כל תפקיד, לאו דווקא על-פי כישוריו והתאמתו. והחירות ניתנת לכל אדם לנהל את חייו על פי תשוקותיו הרגעיות"[ש1] [1][ש2]   [ש3] אפלטון  הבחין בין חירות (חופש) והפקרות, ולא הבין שהמושג 'חירות' כולל גם אחריות. כשבוחנים את המצב במשטר 'הדמוקראטי' פה בארץ ובארצות 'דמוקראטיות' אחרות, קשה לא להסכים לניתוח של אפלטון. לסיכום, המדינה האפלטונית מהווה דגם אוטופי של חברה, המושתתת על חלוקה תיפקודית של השכבות המרכיבות אותה, כאשר לכל שכבה תפקיד מוגדר במסגרתה. המדינה משמשת מכשיר להגשמה מוסרית, ומתוקף היותה כזו היא מגלמת את הצדק השלם. האדם, המגלם רק חלק קטן מהצדק, יכול לממש את מוסריותה רק במסגרת הצדק השלם של המדינה.   אוטופיה בעוד אפלטון מתאר את משטרו האידיאלי כמשהו היפותטי לעתיד לבוא, אם בכלל, מורוס מתאר את מדינת 'אוטופיה' כאילו היא קיימת, אמנם במקום-שומקום, אך התאור, דמיוני ככל שיהיה, הוא ריאליסטי, אם כי סטטי. המשטר באוטופיה הוא מתוקן, ולכן אין צורך בשינוי ומן הראוי שכך יישאר. ה'מציאות' שמתאר מורוס היא כמו פסל – יפה, אבל חסרת תנועה. מורוס פותח את ספרו בביקורת קטלנית על המשטר והמציאות באנגליה. הוא מבקר את ה שלטון על אהבת המלחמה וכיבוש ארצות זרות במקום לשקוד על השלום ועל רווחת האזרחים, על טיפשות שכבת השלטון. הוא קוטל את המערכת המשפטית הדנה למוות גנבים הגונבים כדי לספק את צרכיהם הבסיסיים. הוא מציין שאין בעונש זה משום הרתעה ויש בו מן הבזבוז, כי אפשר להעניש גנבים בעונש שיביא גם תועלת למדינה- למשל להעבידם בעבודות בזויות שאנשים אחרים אינם רוצים לעסוק בהן, או לעשותם לוחמים. יש בפרק הראשון ביקורת חריפה על הגידור -הפיכת שדות הדגנים לשדות מרעה לכבשים שמגדלים אותם לתעשיית הצמר. מאחר וכבשים פרושם כסף, מעדיפים לדאוג לרווחתם יותר מאשר לרווחת בני האדם. הוא זוכר את המלצת אפלטון שפילוסופים ישלטו במדינה, אך אינו מאמין בסיכוי שמישהו מבעלי השררה יקשיב ליועצים פילוסופים. לפי דעתו של מורוס (אותה הוא שם בפי רפאל היתלודיאוס) חוקר אוטופיה, המדינה היא מעין "קשר העשירים, הנושאים את שמה של המדינה לשווא והמשתמשים לרעה בחוקיה, כדי לשקוד על טובת עצמם; הם מבקשים וממציאים להם תחבולות ודרכי אונאה רבות, שבהן תשיג ידם לקיים, בלי חשש הפסד את הקניינים שברשותם שעשקו וכינסו לעצמם באמצעים פסולים ומגונים…ואמנם, בכל מקום שהקניין הוא פרטי, בכל מקום שבני אדם מודדים הכל על פי הממון, אי אפשר שהמדינה תהא מונהגת במשפט וצדק".[2]                                   מורוס מתאר את אוטופיה שלו כחברה בה  חיים אנשים בצניעות, ללא תאוות ממון, חיי עבודת כפיים ושיתוף נכסים, כביכול ללא משעבדים ומשועבדים.
השליטים (מלכים) נחשבים למשרתי העם ולא למנצליו. לפי מורוס מדינה מתוקנת היא מדינה  של שוויון זכויות, נכסים ועבודה, בוז לזהב, וחיים צנועים אך ללא מחסור.    חיי המשפחה באוטופיה גם הם מתוארים כמין אידיליה של נשואין מתוכננים היטב ויציבים, ובניגוד לכנסיה הקתולית יש אפשרות לגירושין, אך זה רק במקרים של אי הבנה מוחלטת בין בני הזוג ורק באישור השלטונות. אך גם בצורה זו, זו קריאת תגר על חוקי הנישואין של הכנסיה. מורוס אינו רפורמטור (מתקן), שמקבל עליו את המשטר הקיים, אך רוצה לתקן בו פרטים כדי לשפרו, וכדי להתקרב יותר למודל לפיו המשטר התפתח. אוטופיסט רוצה להחליף את הקיים במציאות משופרת  מתוכננת היטב לפי צרכי כל האזרחים, גברים נשים וטף. הרפורמטור דומה לבעל מכונית ישנה המוסיף בה שיכלולים ומתקן חלקים מקולקלים, בעוד האוטופיסט, פשוט קונה מכונית חדשה, יעילה יותר ומתאימה יותר ל'הנדסת אנוש'. השוואה בין "המדינה" של אפלטון ו"אוטופיה" של תומס מורוס.
1 .     כלכלה. שני הסופרים אינם מפרטים את ענייני הכלכלה, וניגשים אליהם מהיבט חברתי בעיקרו של דבר. לפי שקולניקוב ווינרב (האוניברסיטה הפתוחה 1997) נקודת המוצא של אפלטון לגבי גורמי היסוד המביאים להקמתה של המדינה היא כלכלית. שואף למדינה אוטארקית – כלומר, מדינה המספקת בעצמה את כל צרכיה הכלכליים. לאדם צורכי יסוד מסוימים שבלעדיהם אין לו קיום: מזון, מלבוש ומחסה. אבל מאידך אפלטון מבין שלבני האדם יש נטיה להגדיל ולגוון את הצרכים שלהם, ולספק לעצמם לא רק צרכי יסוד אלא גם הנאות ומותרות. והרי שום אדם אינו יכול לספק לבדו את כל צרכיו הבסיסיים והאחרים. מלבד זאת, לבני אדם יש צרכים שונים לכן יש צורך בשיתוף פעולה בין בני אדם, לתועלתם ההדדית. אבל איך מבטיחים שיהיה שיתוף לתועלת הדדית ולא התנגשות אינטרסים? הפיתרון הוא התמחות וחלוקת עבודה. כל אדם יתמחה בייצור פריט מסוים, או יספק סוג מסוים של צרכים: האיכר: תוצרת חקלאית, הבנאי יבנה בתים, וכד'. אך חלוקת עבודה זו נעשית אצל אפלטון בתוך מעמד אחד מוגדר היטב – מעמד המפרנסים, שעליו מוטלת חובת סיפוק צרכיהם של המעמדות האחרים. אפלטון מאמין שבאופן טבעי מתפתח שוק חליפין חופשי: כדי לספק את צרכיו, כל אדם ממיר את רוב פירות עבודתו בפירות עבודותיהם של אחרים. השוק אמור להבטיח שהתועלת תהיה הדדית.
שקולניקוב ווינרב(1997) מאמינים שבכך מונה אפלטון כמה מעקרונות המשק הקפיטליסטי עם השוק החופשי. אצל תומס מורוס אין מעמדות מוגדרים. כל תושבי אוטופיה, גברים ונשים, מלבד יוצאים מן הכלל מעטים ונבחרים הנושאים בתפקידים אחרים, עובדים עבודת אדמה לסיפוק צרכיהם. את עודפי היצור הם מחלקים לשכנים נצרכים. " החקלאים עובדים את האדמה, מגדלים בהמות, חוטבים עצים ומסיעים אותם לעיר דברך הנוחה ביותר, בין בים ובין ביבשה. הם מגדלים מנין רב ועצום של תרנגולות בסיוע של מכשיר נפלא מאד.
אף על פי שדבקו ומצאו כמה אוכל צריכות העיר ובנותיה, ודבר זה ידוע להם בדיוק, הם זורעים יותר מן הנחוץ להם ומגדלים יותר מן הדרוש להם, כדי לחלק את העודף בין שכניהם… באומנות אחת שותפים האוטופאים כולם, אחד גברים ואחד נשים, והיא עבודת האדמה: כל אדם יודע אותה על בוריה… מלבד עבודת אדמה המשותפת לכולם, לומד כל אדם עוד אומנות אחת, והיא משלח ידו. המלאכות המצויות ביותר הן התקנת לבד, אריגת בגדי צמר ובד, בנאות, נפחות, ומסגרות…"[3]   מלבד עבודת אדמה רוכשים הם מומחיות במלאכות שונות לפי מסורת המשפחה או לפי נטיית ליבם. "באוטופיה אין נוהג השימוש בממון". ומכיוון שכך, אין שם ניצול  של עניים ע'י עשירים, או אם נשתמש במונחים מרקסיסטיים – אין ניצול של בעלי אמצעי היצור את הפועלים חסרי אמצעי היצור, שהנכס היחידי שלהם הוא כוח עבודתם. או בלשונו של אפלטון: "הללו שדרכם למכור את כוחם לשימוש, ומכנים את מחירו של זה בשם 'שכר' והם נקראים 'שכירים'."[4]
2 . חברה ומשפחה כפי שנאמר במבוא, אפלטון התמקד בעיקר בשלטון, בעוד מורוס עסק במערך חברתי. אך גם אפלטון בנה מודל חברתי של חברה יוונית אידיאלית. אבל זו היתה חברה מעמדית. הוא חילק, חלוקה מכנית פשטנית, את החברה לשלושה מעמדות: מפרנסים:
עובדי אדמה, בעלי מלאכה וסוחרים, שומרים – צבא לוחמים, והמעמד העליון – המושלים.
הוא גם מייחס להם תכונות אופייניות: למפרנסים איפוק, שיקול דעת וריסון היצרים, לשומרים – גבריות ולמעמד העליון – חכמה. אפלטון מבקר את המשטרים הגרועים – אוליגרכיה ודמוקראטיה ומפרט את רעותיהם, אך מה שהוא מציע זה חיי שיתופיות של המעמדות העליונים, כולל שיתוף בנשים וילדים, כדי לחסל את מוסד המשפחה, ולאפשר להם להתרכז בתפקידם "המדיני" בלבד. אך מאחר ומעמד זה אינו מייצר, הוא מתפרנס על ניצול מעמד המפרנסים, וחיי השיתוף שלו אינם שיתוף באמצעי ותהליך הייצור אלא זו שיתופיות (ויש אומרים – קומוניזם) של צריכה. וכמסקנה מהשיתופיות בהנאה מסתבר גם השיתוף המיני וביטול המשפחה, מאחר והכל נעשה למען המדינה, גם לידות וגידול ילדים אינם מעניינו של זוג המתחבר כדי לחיות את חייו ביחד, אלא גם פה יש גישה מכאנית – לידת ילדים למען המדינה. תפקיד ההורים הוא רק להוליד את הילדים, ואין לזה כל קשר לקשר ביניהם וביניהם לבין ילדיהם.עדיף לזווג את הגברים הנבחרים עם נשים משובחות, כדי לייצר ילדים משובחים. הרעיון כשלעצמו מפחיד, הנאצים, למשל, ניסו אותו הלכה למעשה.   החברה של אפלטון, שהיה אריסטוקרט, גם במוצא וגם בהכרה, היא חברה מעמדית, לא שיוויונית, למרות שיחסו אל האישה, למשל, הוא יחס מתקדם יחסית לזמנו. הוא מטיל עליה חובות כמו של הגברים, בעיקר במעמד השומרים, ולכן עליה לזכות גם בחינוך מתאים.חינוך לנשים היה חידוש בזמנו. החברה אצלו מחולקת – מכנית – לשלושה מעמדות: מפרנסים: עובדי האדמה ובעלי המלאכה, שומרים: הצבא, שלו מקדיש אפלטון דיון נרחב, ושם מיישם הוא את השיתופיות, והמושלים – המעמד העליון, האליטה, שהם הממשלה, ורצוי שיהיו פילוסופים, או שילמדו להיות פילוסופים תוך כדי שלטונם.     לדעתו, אם כל אדם יעסוק בעיסוק, או המומחיות, שאליה חונך תיווצר מדינה יציבה וטבעית. מנחם שדמי (1990) כותב: "…בספר 'המדינה' אין זכר לתקנות סוציאליות. לא מדובר כאן לא על המעמד החברתי הראשי של החברה האתונאית, או היוונית, לא על המוני המפרנסים למיניהם, לא על האיכרים, לא על בעלי המלאכה, ואף לא על הסוחרים. הוא מטפל למעשה בפרוטרוט רק בשכבה אחת בלבד, שהיא בוודאי לא הרחבה ביותר בין שכבות החברה היוונית – הלא היא שכבת השומרים, ואולי גם 'חיילים מובחרים' כפי שכתוב."[5] היות ושיטת היצור היא פרטית. יש צורך בפיקוח על הכלכלה, כדי שלא ייוצרו פערים עמוקים מדי בין עשירים ועניים, דבר העלול ליצור מאבקים ומלחמות אזרחים, כששני המעמדות הופכים לאויבים.   החברה באוטופיה היא חברה שיויונית (אם נתעלם מהעבדים), נטולת קנין פרטי. כולם עובדי אדמה ובעלי מלאכה, גברים כנשים. העבודה שם היא ערך עליון. אבל החברה דואגת שהיא לא תתיש את אזרחיה ולכן יום עבודה  מורכב משש שעות בלבד. מנהיגי הקהילה פטורים מעבודת כפיים, אך הנהגה היא אומנותם, אבל הם עובדים בכל זאת בהתנדבות, כדי לשמש דוגמה לעם.
"באוטופיה אין נוהג השימוש בממון"[6] המשפחה היא מוסד מרכזי בחברה האוטופאית. העיר מורכבת מבתי אב, הכוללים קרובי משפחה, כי הבנות נישאות ועוברות לבית בעליהן; הבנים נשארים בבתי אבותיהם ונשמעים למצוות ראש בית האב, הגדול מכולם בגיל…וכדי שמספר אזרחי העיר לא יתמעט ביותר וגם לא יתרבה למעלה משיעור מסוים, התקינו, שאין בית אב של פחות מעשרה גדולים ואין מרובה מששה עשר גדולים, שהרי את מספר הקטנים אי אפשר לקבוע מראש. כדי לשמור על מספר סביר מעבירים אנשים מבית אב העובר על מספר האנשים, לבית אב החסר אנשים…"הנשים עושות רצון בעליהן, הילדים נשמעים להוריהם"[7] כראוי לחברה מסודרת יש מוסדות אזרחיים בעיר. יש בתי אוכל, בתי חולים "מצויידים בכל אמצעי הריפוי וההחלמה", כולל דיאטטיקנים. האכילה נעשית במשותף בבי האוכל, ולמרות שאין איסור על אכילה פרטית בביתו של כל אחד, אין נוהגים לעשות זאת, אלא במקרים של חולי. עבודות הניקיון וההכנות לבישול נעשות על-ידי עבדים ואילו הבישול עצמו, שהוא מלאכה מכובדת, נעשה על-ידי נשות העיר, לפי התור. למרות שהחברה היא שיוויונית יחסית, יש הבדל בין "מכובדים" והעם הפשוט, בין גברים ונשים ובין מבוגרים וילדים. מעמדם של הצעירים הנחות, לפחות מבחינת האוכל, המוגש קודם כל למכובדים.
3 .חינוך לנושא החינוך מקדישים אפלטון ומורוס כאחד מקום רב. אפלטון אף מפרט מה הם הנושאים שיש ללמד את מי. לדעתו מאחר והנפש היא דבר חי, אפשר להזינה או להרעיבה, ועדיף, כמובן להזינה. הצעירים לומדים גם מהסביבה, כמו בהמות הניזונות מהעשב המצוי בסביבה. את התאוות הטבעיות יש לרסן. רוב היצרים ניתנים לאילוף הם עשויים לקבל את מרות ה'אני העליון' (פרויד לא היה כל-כך מקורי, אם כן). את רעתם של חוטאים ופושעים הוא מייחס לעולם, או ליריביו הסופיסטים,שהשחיתום. כמו פרויד בזמננו, חילק גם אפלטון את אישיות האדם לשלושה חלקים (וכמוהו הוא התכוון רק לגברים). היסוד הראשון הוא 'התאווה' (דומה ל'איד' של פרויד) אותה צריך החינוך 'לאלף'. ליסוד השני הוא קורא 'גבורה' שחינוך טוב הופכה לאומץ לב ותקיפות וביטחון עצמי, ובהיעדר חינוך הולם היא הופכת לתוקפנות, עריצות ואכזריות. היסוד השלישי הוא 'הפילוסופי'. והוא זה שמרסן את התאווה ואת הגבורה. זו הבחינה התבונית הגוברת על הבחינה הרגשית. מעין 'סופר אגו'. הוא מחלק את האנושות לשלושה סוגים לפי שלושת מרכיבי האישיות: 1. אנשים שבהם התאווה גוברת, עניינם בחיים הוא להרבות נכסים, לספק את תאוות הממון. אנשים המצטיינים ב'גבורה', עניינם הוא כבוד, ולהצלחה תחרותית.
ואלה שאצלם היסוד הפילוסופי הוא החזק, עניינם הוא האמת. הם שוחרי החכמה והדעת. החינוך שואף לאלף את שני המרכיבים הראשונים ולפתח את מרכיב הפילוסופיה. את אותם שהחינוך הצליח להעלותם לדרגת אוהבי חכמה (פילו-סופים), מיעד אפלטון להיות השליטים – המלכים הפילוסופים, או הפילוסופים המלכים. אלכסנדר קוריה (1963, עברית – 1979)כותב: " בעיית החינוך היתה מן השאלות הבוערות בדורו של אפלטון. החינוך המסורתי שכלל הוראת קריאה וכתיבה התעמלות ומוסיקה שבא על סיומו שתי שנות שרות צבאי, נראה היה שאבד עליו הכלח. הוא התאים לאתונה הקטנה, החקלאית ברובה. אך לא ענה על צרכיה של אתונה השפכה למעצמה ימית אדירה, טבורה של אימפריה ענקית, שאניותיה הגיעו עד חופי ספרד במערב וחצי האי קרים במזרח. גם החינוך הסופיסטי 'החדש' לא עלה על החינוך הישן, ולפי דעת אפלטון אף היה גרוע ממנו, כי החינוך הישן אמנם עיצב אנשים פשוטים אך ישרים והגונים.  ואילו החינוך 'החדש' של הסופיסטים, למרות שסיפק חינוך ברמה גבוהה יותר, יצר רודפי קריירה חסרי כל חוש מוסרי."[8]   לפי דעת אפלטון, המדינה אחראית על חינוך הנוער. החינוך הבריא צריך להתבסס על לימודי דת והוראת הטבע האלוהי. יש להדגיש רק את הטוב האלוהי ולסלק את כל הספרות הטוענת אחרת.
האל הוא "דובר דברי יושר ואמת, ואין הוא משנה את צורתו לעולם, ולעולם אין הוא מרמה ומתעב הוא את השקר…"צריך ללמד רק את אותם קטעים המספרים על גדלות רוח, אומץ לב,כבוד ויתר המידות הטובות וכן דוגמאות של יופי.[9] אפלטון התענין יותר בתוכן מאשר בצורה הספרותית, ויצירות 'יפות' שהיו עלולות לקלקל את הנוער נפסלו עלן-ידו. נושאים חשובים בחינוך לדעתו הם הגימנסטיקה (ספורט) והמוזיקה – אמנות המוזות. משמעות המונח היווני 'מוסיקי' היתה אצל היוונים תרבות כללית  והכינוי 'אדם מוסיקלי' לא תאר דווקא מוסיקאי מקצועי אלא אדם משכיל ותרבותי. כמו שהגימנסטיקה מעצבת את הגוף, מעצבת המוסיקה את הנפש. מלבד ספורט ומוסיקה צריכים הילדים לקבל חינוך ספרותי, מוסרי, דתי ואזרחי. יש לגדל אזרחים תרבותיים שומרי חוק. אבל לאלה שנועדו להיות האליטה השלטת יש עוד דרך ארוכה בחינוך הם צריכים ללמוד את ספרות המופת, ואת המדעים. הם זוכים ל'חינוך תיכוני'. זוהי נחלתם של 'בני העליה' בלבד – גברים ונשים. לאלה יש להעניק חינוך 'אוניברסיטאי' של עשר שנים כדי שכשליטים יהיו חכמים ואנשים מדע, בעלי ידע טכני וחכמה אינטלקטואלית. חינוכם המוסרי חשוב לא פחות מחינוכם האינטלקטואלי. כשישלימו אלה את חינוכם יוכלו להיות השליטים-פילוסופים, משאת נפשו של אפלטון. בגיל שלושים אף ילמדו דיאלקטיקה, כי פילוסופיה היא ענין למבוגרים ולא תחביב לבני הנעורים. מאחר והפילוסופיה היא ענין קשה לתפיסה, רק יחידי סגולה מסוגלים להתגבר עליה. אנשים אלה, שגברו על כל קשיי הלימוד והפילוסופיה, יראו בשלטון חובה ולא זכות, שהרי לגבי 'פילוסוף' ספוג חכמה, ה שלטון הוא עול ואחריות, ולא רק כוח. מאחר ואנשים אלה חייבים את נאמנותם ואהבתם למדינה בלבד, לא צריכה להיות להם משפחה שתסיט את תשומת ליבם המלאה לעניני המדינה. לפי כל הנאמר לעיל, רואים שהחינוך אצל אפלטון, היה מעין עיצוב אדם אידיאלי, כשהמטרה העליונה היא עיצוב אליטה שלטונית. "לדעתו של אפלטון הדבר החשוב ביותר בחינוך בגיל הילדות והנוער הוא עיצוב האופי ולא הקניית ידיעות או אימון השכל[10]" שני הנושאים הראשיים בחינוך האפלטוני הם מוסיקה וגימנסטיקה. מוסיקה כוללת בעצם את כל מדעי הרוח ויוצרת נפש הרמונית ותחושת סדר, ואילו גימנסטיקה תפקידה לא רק לעצב גוף בריא אלה לעודד את תכונת "הגבורה" שהזכרנו לעיל, וללמד משמעת. מלבד שני אלה, יש גם ללמד אריתמטיקה, גיאומטריה, אסטרונומיה והרמוניה. גישתו של תומס מורוס לחינוך שונה, למרות שגם אצלו תופס המוסר מקום נכבד. אם אפלטון מחנך פילוסופים – מלכים או מלכים- פילוסופים, שמטרתו היא לאייש את אליטת השלטון, הרי תומס מורוס מחנך אזרחים החיים על עמל כפיהם ונהנים מזה. אם אפלטון רוצה, בין השאר על-ידי החינוך, לשמר את החלוקה המכנית למעמדות מוגדרים, אצל תומס מורוס החינוך, כמו החברה או אידיאל החברה, הוא שיוויוני. בספר שני הוא כותב: לקטנים וגדולים מקנים את הלימודים בלשונם, שאוצר מילותיה אינו דל כל עיקר, והיא תורגמנת נאמנה  של מחשבותיהם. אפילו שמעו של פילוסוף אחד מכל הפילוסופים ששמותיהם מפורסמים בארצות הידועות לנו, לא הגיע לאזנם קודם לבואנו אליהם. למרות זאת חידשו על דעת עצמם כל מה שחידשו מורינו ורבותינו הקדמונים במוסיקה, דיאלקטיקה וגם בחכמת החשבון והשיעורים.   החינוך כולל הכשרה מקצועית, גם לעבודת אדמה, שהיא נחלת כולם, וגם למלאכות מיוחדות בהן מתמחה כל אחד לפי מורשת משפחתו,או לחליפין, לפי טעמו. את ההכשרה המקצועית הם מקבלים או ע'י עבודה עם אבותיהם, או על-ידי אימוץ למשפחה העוסקת באותו מקצוע, שהיא המכשירה את הצעיר לאותו מקצוע. "באומנות אחת שותפים האוטופאים כולם, גברים כנשים, והיא עבודת האדמה. כל אדם יודע אותה על בוריה. הם לומדים אותה מנעוריהם, בין בבתי הספר, על-פי דרכי הוראה מקובלים ובין ביציאה לשדות הסמוכים לעיר, דרך טיול ושעשועים. אבל בני הנעורים אינם מתבוננים שם בשיטות העבודה בלבד, אלא נותנים יד ועובדים בעצמם…"[11]
4 . ממשל ופוליטיקה בבחינת צורות ממשל שונות, ניצב אפלטון בקו עקבי כנגד הדמוקרטיה ובעד האריסטוקרטיה. אם נתבונן בשיקוליו השונים באחדים מן הדיאלוגים ניווכח שאין בהם אלא מאמץ לבסס את המדינה על החלוקה המעמדית הקיימת, לקדשה ולהנציחה. מעמד העבדים אינו נחשב אצלו כגורם כלשהו, רק שהוא מבקש לא להתאכזר אליהם יותר מדי. אפלטון הועיד את השלטון למעמד מוגדר – האליטה, שאת בניו יש להכשיר לשלטון בתהליך חינוך כדי להפיק מלכים-פילוסופים. השליט האידיאלי הוא פילוסוף – אוהב חכמה, איש התבונה.
השלטון האידיאלי הוא המלוכה, בה איש אחד, פילוסוף, מנהל את עניני המדינה. על המדינה שומרים מעמד "השומרים" כלומר הצבא, והכלכלה מבוססת על מעמד "המפרנסים,, כלומר, עובדי אדמה ובעלי מלאכה וסוחרים. השלטון הוא מקצוע ויש להכשיר את ה שליטים בתהליך חינוך ארוך ומורכב, הנמשך עד גיל חמישים. צורת שלטון זו, בה פילוסוף עומד בראש המדינה היא אוטופיה בהתגשמותה, ואפלטון אינו מכחיש זאת.   "אולי היא נכונה בשמיים, בחינת דוגמה לכל החפץ לראותה וליישב את עצמו אגב ראיה זו. ואין הכך כלום, אם היא קיימת או תהא קיימת בכל מקום שהוא." (פוליטיאה ט',592) המדינה אצל אפלטון היא (בין השאר) בחזקת אוניה הזקוקה לרב-חובל שינהיגה ולספנים שיסיעוה. או כעדר הזקוק לרועה שיוליכו. הרועה דואג לטובת הצאן, ובכך הוא דואג גם לעצמו, שיוכל ליהנות מהצאן המשובח. כאן הוא פונה שוב לרעיון הצדק, שהוא תועלתו של החזק, ומאחר והחזק הוא השליט הרי שהצדק הוא ענינו של השליט, לכן שליט פילוסוף, מובטח לו שישלוט בצדק. שלושת המשלים המופיעים ב'פוליטיאה' – משל הרועה, הקברניט והרופא מדגישים שלושה עקרונות המנחים את בניית המדינה:
1 .     צריכה להיות הפרדה מלאה בין הפעילות המדינית של המושלים במדינה ובין טובות ההנאה שלהם. כל מעשי השלטון צריכים להיגזר מן האינטרסים של כלל הנשלטים  כלומר של המדינה כולה.
2 .     השלטון הוא מומחיות ודרוש לו ידע. לכן השלטון צריך להיות בידי המומחים לדבר, שהם, מטבע הענין, מיעוט קטן.
3.     הטוב של הנשלטים הוא אוביקטיבי, ואינו נקבע על-ידי הנשלטים.[12] מכל הנאמר לעיל, מסתבר, כמו שאמרנו, שאפלטון הוא אריסטוקרט גם במוצא וגם באידיאולוגיה, ובמונחים של היום היינו אפילו קוראים לו ריאקציונר. את הדעות הרודניות שלו הוא ממתן על-ידי ההצעה שהמלך יהיה פילוסוף, אבל זו- כפי שאנו יודעים וגם אפלטון יודע – היא אוטופיה במיטבה, ואף אחד, כולל אפלטון עצמו, אינו לוקח זאת ברצינות. אבל מאידך, הרעיון ששלטון צריך הכשרה והשכלה מסוימת היה יכול להועיל מאד לפרלמנטים רבים, כולל הכנסת בישראל, שאינה מצטיינת בחכמה יתרה.  לתומס מורוס, לעומת זאת, יש לפחות רצון לחולל שינוי חברתי. בניגוד לאפלטון הוא מעלה את הרעיון הדמוקרטי של בחירה. המוסד השולט מורכב מנבחרים הנבחרים ע'י כל הקהילה. פרק שלישי "על השלטונות" שבספר שני  של אוטופיה מתאר את סדרי השלטון באוטופיה כך: כל שלושים בתי אב בוחרים לעצמם כל שנה פקיד עליהם…הנקרא סיפוגראנטום. על כל עשרה סיפורגקרנטים ממונה פקיד הנקרא ראש הפילארכים. ואחרון – הגבוה ביותר: הסיפוגראנטים כולם, שמספרם כמאתייךם, לאחר שנשבעו לבחור למשרה זו את הראוי לה ביותר לפי דעתם, ממנים בבחירה חשאית את הנשיא מבין ארבעה מועמדים, שהעם מפרש בשמם. כל רובע של העיר בוחר מועמד אחד ומציע אותו לסנאט, אם אין חשש נטייה לשלטון בכיפה, ניתנת כהונה זו לנשיא לכל חייו. בכל שנה חוזרים ובוחרים את הטראניבורים. גם שאר בעלי המינויים נבחרים למשך שנה אחת בלבד בכל ישיבה מצרפים שני סיפוגראנטים, כל פעם שניים אחרים. הם נזהרים לא להחליט החלטות בענייני המדינה לפני שדנו בהם שלישה ימים קודם להחלטה. התיעצות בצרכי  הציבור המשותפים לאזרחים כולם, מחוץ לסנאט או שלא באסיפת העם, נחשבת לעבירה חמורה וכל הבונה לעצמו במה מתחייב בנפשו.
תקנה זו נקבעה כדי של יקל על הנסיך והטראניבורים לקשור קשר על העם לדכאו בשלטון בכיפה ולשנות את חוקי המדינה ואת משטרה. מאותה סיבה נוהגים להעלות כל שאלה נכבדה יותר על פרקן של אסיפות הסיפורגאנטים. אלה דנים בכך עם בתי האב, ולאחר מכן הם נושאים ונותנים בינם לבין עצמם ולסוף את מחווים את דעתם בפני הסנאט ונותנים לו עצה. ועוד מנהג זהירות נוהג. הסנאט לעולם אינו נושא ונותן בצעה שהוצעה בו ביום, אלא הוא דוחה את הויכוח עליה לישיבה הבאה, גזירה שמא יקפוץ אחד מהם וישמיע דברים בטלים, שעלו זה עכשיו על דעתו, ויחזור על טעמים ונימוקים, במקום לחשוב על תיקון הציבור, מה יועיל לו ומה יזיק לו.   גם המשטר המתואר פה של אוטופיה הינו אוטופיה גמורה. עוד לא נולד משטר שיוויוני שהחזיק מעמד יותר ממאה שנה, אם בכלל. היו ניסיונות של ה'אוטופיסטים' הצרפתים, והאנגלי (סן-סימון, פורייה ואוון) היה הניסיון של הקיבוץ בישראל, שגם הוא הולך ונעלם כחברה שיוויונית, והיה המשטר הקומוניסטי באירופה המזרחית, סין וקובה, שגם הוא הידרדר לרודנות ובחלקו הגדול עבר מן העולם. טבע האדם, כנראה, אינו סובל שיוויון, והתחרותיות והשתלטנות נטועה בטבע האדם.                                                                                                                                                                                           
6 . מלחמה ועבדות מאחר ואפלטון הקדיש כל-כך הרבה תשומת לב לחינוך 'השומרים', יש להניח שהוא ראה במלחמה דבר מובן מאליו.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                   מלחמה יכולה להיות מלחמת מגן ולשם כך מאמנים צבא. אך מלחמה היא גם תוצאה של 'מדינה שאזרחיה חרגו מצרכיהם הבסיסיים והתמכרו למותרות, ולכן שטחי מדינתם כבר אינם מספקים את צרכיהם ועליהם להרחיב את שטחי מדינתם, וזאת על חשבון שכניהם, שגם הם שואפים להגדיל את שטחם על חשבון אותה מדינה:
"…נצטרך אפוא, ליטול חלק מארץ שכנינו, למען תהא לנו אדמה די הצורך למרעה וחריש, ואף הללו יצטרכו ליטול משלנו, אם גם הם יעברו את גבול ההכרחי, וישאפו לרכוש עד בלי די…
נילחם איפוא…ואיננו קובעים עדיין אם המלחמה היא דבר רע או טוב, אלא רק זאת, שמצאנו את ראשית המלחמה באותם הדברים הממיטים ביותר רעות על המדינות, הן מבחינת הפרטים והן מבחינת הציבור ש/עה שבאות עליו רעות. לכן יש ךהגדיל את המדינה ולא בענין פעוט, אלא בחיל צבא שלם, שיצא להגן על כל אותו רכוש ועל האנשים שמנינו זה עתה, ויילחם בתוקפים." [13] ומאחר ומלחמה היא עיסוק הדורש לוחמים מקצועיים, כמו כל מקצוע אחר, יש להכשיר את שכבת 'השומרים' כך שיידעו להילחם כראוי באויב אך לא יתאכזרו לאזרחי מדינתם. אפלטון רואה את המלחמה כאירוע אליו יוצאים הלוחמים עם נשיהם וטפם: "יהיו יוצאים בצוותא, ויתר על כן יקחו ללחמה גם את החסונים שבילדים למען יסתכלו כבניהם של שאר בעלי המלאכה שיהא עליהם לעסוק בה, לכשיתבגרו. ונוסף להסתכלותם יהיו מסייעים ומשרתים בכל הדרוש למלחמה וישמשו את אבותיהם ואמותיהם, כמו שעושים ילדי שאר בעלי המקצועות השונים." [14] המלחמה היא גם מקור ל'ציד' עבדים. העבדות נתפסה כדר הכרחי ומובן מאליו. העבדים היו 'אמצעי היצור' של אותם ימים, ולא היו להם כל זכויות אנושיות, לכן במניית המעמדות בחברה  של פוליטיאה, לא נמנו העבדים כמעמד. "וכי מה ? כיצד ינהגו חיילינו באויביהם?…
קודם כל בענין השיעבוד: וכי צודק הדבר שמדינות יווניות תשעבדנה יוונים, או שמא, במידת האפשר לא ירשו אף למדינה אחרת שתנהג כך, אלא יטעו בכולם את ההרגל הזה, לחוס על שבט יוון, מתוך חשש שהם עצמם עלולים להשתעבד בידי הנכרים? על כך עונה בן שיחתו ש"מוטב הוא לעין ערוך שיחוסו עליהם". המלצותיו של אפלטון לגבי ניהול מלחמה הן לנהל מלחמה ג'נטלמנית, כשמדובר בשבטים יווניים, בלי שוד ובלי שריפת ישובים ובתים. את רוב העבדים רוכשים במלחמות נגד 'הברבארים'. באוטופיה גם כן קיים מוסדות העבדות. זה מוזר, משום שחברה זו מתיימרת להיות חברה שיוויונית, ומבחינת מורוס עצמו, בימיו כבר לא היתה קיימת עבדות (לפחות לא באופן רשמי) באירופה. מורוס מציע להעביד פושעים במקום להוציאם להורג, כפי שיה נהוג באנגליה בה נתלו אנשים גם על פשעים של ממש כמו רצח אות בגידה, וגם על עבירות קלות ערך, כמו גניבת לחם. אפילו ילדים לא נמלטו מפסק דין מוות. במקום להמית 'פושעים' מציע מורוס להעבידם, ומבחינה זו, זה שיפור. את הפרק השמיני בספר השני – 'על עסקי מלחמה', פותח מורוס בהצהרה: "המלחמה תועבה היא לאוטופאים…אבל הם יוצאים למלחמה, כשמוטל עליהם להגן על גבולותיהם או להניס אויבים מגבול ידידיהם, או מתוך רחמים על אומה משועבדת לעריץ, שהם מתאווים לשחרר אותה בכוחם וגבורתם…אבל הם נוהגים כך רק לאחר שידידיהם שאלו בעצתם מלכתחילה וסיבת המלחמה נראית להם. פעמים מתחילים האוטופאים עצמם במלחמה במקרים אלה."[15]  כלומר – לא (מלחמה), אבל כן (כשצריך או כשכדאי).
מכאן עובר מורוס לתאר את כל המקרים בהם יוצאים האוטופאים למלחמה יזומה. אבל הצביעות של 'לא' אבל 'כן', מגיעה לשיא בהצהרה (עמ' 187) ש"ניצחון שנקנה בשפיכות דמים מרובים, לא די שהוא מצער אותם צער גדול אלא שהם גם מתביישים בו. אבל אם בתכסיסי מלחמה או בגניבת דעת התגברו על אויביהם והכניעו אותם, הם מתפארים בנצחונם, צוהלים ושמחים. גם מלחמות נקמה לא חסרות: "אבל אם מחמת טבע העניין אי אפשר להם להשיג דבר זה, הם נוקמים באחראים למעשי האיבה נקמה קשה… הם מציעים פרס עצום למי שיהרוג את נסיכם של אויביהם, ופרסים קטנים יותר הם קובעים לראשיהם של כמה אישים ששמותיהם מתפרסמים במודעות. אישים אלה הם רבי המדינה המוחזקים בעיני האוטופאים כבעלי המזימה לצאת למלחמה עליהם." (עמ' 188)   שיטה נוספת לנצח את האויב היא השיטה הרומאית הידועה של 'הפרד ומשול': "הם זורעים במחנה אויביהם את זרע המחלוקת ומרבים קנטוריה ופירוד לבבות בהכניסם ללבו של אחד השרים את התקווה לזכות בכיסא ה שלטון." (עמ' 190). בדומה לאזרחי פוליטיאה, יוצאות גם נשי אוטופיה וילדיהם להילחם לצידם של הגברים" (193)                                                                                       ושוב משחיל מורוס משפטי צדקנות כמו:                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                             " אף על פי שהם מנסים בכל האופנים למנוע את הצורך לצאת למערכה, כל זמן שהברירה בידם לעשות מלחמה על ידי הגייסות השכירים הם לוחמים בגבורה בשעת הדחק וכאשר כלו כל קיצין והם עצמם מוכרחים לצאת לקרב. "כשהם נוחלים ניצחון אין דרכם לתת את אויביהם לטבח לשם שפיכות דמים בלבד. הם מעדיפים לקחת את הבורחים בשבי במקום להרגם." (194). מכאן עובר מורוס לתאר את ה"ג'נטלמניות" בה מנהלים האוטופאים את מלחמותיהם: "כשהם עושים חוזה עם אויביהם על שביתת נשק, הם נאמנים עליו ומקיימים אותו בחומרה יתר,ואינם מבטלים אותו אפילו כשהאויב מתגרה בהם קשה ומעיר את חמתם. אין דרכם להחריב את אורץ אויביהם ולהשמיד את אוכלוסיה, ואפילו אינם מבערים את שדותיהם באש.
הם משגיחים שהשדות לא יירמסו לא ברגלי החיילים ולא בפרסות הסוסים, לפי שהם סבורים, כי תבואה זו גדלה לטובת הנאתם הם וממנה יאכלו." (197). את מגיני הערים שהם תוקפים הם מעבידים וזה, כנראה, הוא המקור לרכישת עבדים, מלבד 'פושעים' למיניהם באוטופיה עצמה – כמו בעלים (או נשים) בוגדים, בטלנים וכד'. על הארצות הכבושות הם מעמידים שליטים מבני אוטופיה, והללו חיים שם בפאר והדר. יופי! איזו סתירה עם השאיפה לצניעות והסתפקות במועט של החברה האוטופאית." שלמה אבינרי (1969)מסכם את שיטות הלחימה האוטופאיות כך: "הדחף לאימפריה ולקולוניזציה מועלה למעלת חוק טבע, והעמים הנלחמים נגד האוטופאים נמצאים איפוא נלחמים נגד הטבע עצמו. אם להוסיף לכך שכשהאוטופאים נלחמים א מלחמותיהם בעצמם משתתפות הנשים לצדם של הגברים – הרי שלפנינו כאן, לפחות במבט ראשון, תמונה של מלחמה מודרנית, טוטאלית ורציונלית. מלחמה זו ערוכה על-ידי האוטופאים בצורה הצינית ביותר בכל האמצעים האפשריים, בלי שום התחשבות באתיקה ובנוהג המקובלים, תוך הצדקת התפשטות חסרת מעצור, ג'נוסייד, חתרנות ומעשי רצח פוליטיים וזאת במקביל לשימוש חסר רסן בבני ברית שאינם אלא בני תלות. אם אוטופיה היא בבחינת גן עדן לתושביה, הרי היא הופכת את חיי העמים האחרים לגיהנום."[16] מכל הנאמר לעיל, נראה ששני הפילוסופים – אפלטון ותומס מורוס – ראו גם את המלחמה וגם את העבדות כתופעה הכרחית, אבל הם הרגישו לא נוח עם זה וניסו להצדיק את המלחמות וגם את העבדות בכל מיני צרכים וסיבות מוצדקות לדעתם. הם נלחמו למען השלום, הרגו למען החיים ושיעבדו למען הרווחה. סיכום סקרנו פה שתי 'אוטופיות' מן המשמעותיות ביותר כאבני הדרך בפילוסופיה המדינית לדורותיה. למרות שהמושג 'אוטופיה' נולד רק בראשית המאה ה-16 הופיעו על במת ההסטוריה אוטופיות שונות, חברתיות, דתיות ופילוסופיות, לכל אורך ההסטוריה. שני הפילוסופים, אפלטון, ותומס מורוס, למרות 2000 שנות ההבדל ביניהם, ולמרות השוני בחברות שהיו רקע לפעילותם, בונים בנין דימיוני של חברה הנראית להם אידיאלית. הם מציעים חברה אידיאלית כערובה לאושר ולצדק של בני האדם  כיחידים ושל החברה כקהילה. המשותף, לשניהם הוא חיפוש האושר האישי והחברתי, והסדר המובטח על-ידי ארגון חברתי מוגדר היטב. שניהם מציעים